כך איבדה ישראל את השליטה על "היום שאחרי" בעזה

הוויכוח הציבורי מתנהל סביב השאלה האםההסכם שנחתםהוא טוב או רע. בעיניי, זו איננה השאלה הנכונה. השאלה האמיתית היא כיצד הפכה ישראל, בתוך פחות משלוש שנים, ממי שאמורה הייתה לעצב את היום שאחרי ברצועת עזה - למי שמתווכחת על פרטי התוכנית שעיצבו אחרים.

אפשר לתאר זאת כספקטרום. בקצהו האחד ניצב המודל המוכר מיהודה ושומרון - חופש פעולה ביטחוני כמעט מלא לישראל. מודל שאיננו מושלם, אך מותיר את ההכרעה המבצעית בידי ישראל בלבד. בקצהו השני ניצב מודל של בינאום: מנגנוני פיקוח בינלאומיים, ערבויות חיצוניות, מדינות ערב, ארגונים בינלאומיים ותהליך מדיני רחב.

משמעותו של הבינאום איננה רק מדינית, אלא גם מבצעית. ככל שמתרבים הגורמים המעורבים, כך גדלה גם מערכת האילוצים שבתוכה תידרש ישראל לפעול. כל פעולה עתידית נגד התעצמות צבאית, הברחות נשק או הפרת הסכמים עלולה להיות כרוכה בתיאומים, במנגנוני פיקוח, בלחצים בינלאומיים ובמחירים מדיניים שלא התקיימו קודם לכן.

במילים אחרות, הוויכוח איננו על מספר המשקיפים או על זהות הכוח הבינלאומי, אלא על יכולתה של ישראל לקבל החלטות ביטחוניות באופן עצמאי.

ה"ואקום" שיצרה ישראל

במדיניות, בדיוק כמו בטבע, ואקום אינו מתקיים לאורך זמן. כשישראל נמנעה מלעצב את "היום שאחרי", אחרים מיהרו לעצב אותו עבורה. אל הוואקום הזה נכנסו בהדרגה שחקנים אזוריים ובינלאומיים - בהם קטאר וטורקיה - שתי מדינות שהוצגו לא אחת כמתווכות, אך בפועל שימשו במשך שנים כסנגוריות מובהקות של חמאס.

לצדן התגבשה מעטפת בינלאומית רחבה יותר, שביקשה לשרטט את עתיד הרצועה. כך, לאט אך בעקביות, נעה המטוטלת לעבר הקצה הבינלאומי של הספקטרום.

כאן בדיוק נכנס לתמונה החמאס. למרות המכות הקשות שספג, הוא דבק באסטרטגיה אחת: למשוך זמן. לא משום שסבר שיכריע את ישראל בשדה הקרב, אלא משום שהבין שהזמן פועל לטובתו. כל חודש שחולף מגביר את הלחץ הבינלאומי, מרחיב את מעגל המעורבים ומרחיק עוד יותר את המציאות מהמודל הישראלי של חופש פעולה.

חמאס ואיראן חולקים את אותה תפיסת עולם אסטרטגית, המעוגנת באידאולוגיית ההתנגדות האסלאמית. על פי תפיסה זו, הצלחה אינה נמדדת רק בהישגים צבאיים מיידיים, אלא גם ביכולת להתמיד, לשחוק את היריב ולהמתין לשינוי בנסיבות האזוריות והבינלאומיות. מבחינתן, הזמן איננו רק ממד שבו מתנהלת המערכה - הוא אחד מכלי המערכה עצמם.

מי שסבור שהוויכוח הוא עדיין על עצם קיומו של ההסכם, מפספס את המציאות. ההסכם כבר נחתם. המאבק כעת הוא על פרשנותו, על אופן יישומו ועל היכולת למזער את הנזק באמצעות הגדרות מחמירות יותר של מנגנוניו.

אך הקרב האמיתי גדול בהרבה. הוא עוסק בשאלה האם ישראל תצליח לשמר מרחב פעולה ביטחוני אפקטיבי בתוך הארכיטקטורה החדשה שנוצרה - או שתתרגל למציאות שבה יותר ויותר החלטות ביטחוניות יוכרעו גם מחוץ לירושלים. זהו הקרב האסטרטגי האמיתי, והוא החל הרבה לפני שההסכם נחתם.

הכותב הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובצוות המו"מ הלאומי, מומחה למשא ומתן ולזירה הפלסטינית ומחבר הספר "אלפג'ר - הסוכנים שלנו בעזה"