תרחישי ההסלמה מול איראן שאליהם נערכים בישראל ובארה"ב

הסימנים המוקדמים, שמתרבים בהדרגה, מצביעים על אפשרות לחידוש קרוב של הלחימה מול איראן. כתמיד צריך לקחת בחשבון את ה"טראמפ-פקטור" - האפשרות שהנשיא האמריקני יתהפך שוב וישנה את דעתו - אולם נדמה כי הפעם מדובר באזעקת אמת.

טראמפ, כך נדמה, מאס במשחק האיראני. אם יש משהו שהג'ינג'י מוושינגטון שונא יותר מאשר מלחמות ארוכות, זה להיות בעמדת הלוזר, וזה בדיוק מה שטהרן גרמה לו להרגיש, כפי שעולה מהפופולריות הנמוכה שלו בסקרים. למרות המכות הקשות שספגו במבצע "שאגת הארי", סירבו האיראנים להיענות לתכתיביו, ואפילו לא עמדו בהסכם המסגרת שחתמו עם ארצות-הברית. ככל שטראמפ הגביר בשבועות האחרונים את איומיו, כך הגדילו האיראנים את גובה ההימור - כולל סרטון שרמז על אפשרות לחיסולה של הגברת הראשונה, מלאניה טראמפ.

העניין המרכזי עבור טראמפ הוא פתיחה מלאה ונטולת תנאים של מצרי הורמוז, שהפכו עבורו (וגם עבור האיראנים, ושאר העולם) לנקודה הארכימדית של העימות, ולמקור לזינוק האחרון במחירי הדלק בעולם ובישראל. איראן משתמשת במיצרים - שהיו פתוחים למעבר חופשי ערב המלחמה - כנשק גרעיני לעניים, שבאמצעותו היא סוחטת ומאיימת. כל מצב סיום של המלחמה שיותיר בידיה שליטה פיזית וכלכלית במיצרים יהיה כישלון מהדהד של ארצות-הברית, ומכה קשה לבנות-בריתה במפרץ, בטח כאשר במקביל מסתייעים האיראנים בבני-חסותם החות'ים כדי לייצר לחץ דומה במצרי באב אל-מנדב.

ישראל מוטרדת בעיקר מסוגיית הגרעין, בדגש על הפעילות שמתבצעת בחודשים האחרונים ב"הר המכוש". אם תחודש המערכה, היא תבקש בוודאי לנצל אותה לפגיעה נוספת במערך ייצור הטילים של איראן, ובתעשיות נשק נוספות. לא ברור, עם זאת, האם ביכולתה להשיג משהו מיעדי המלחמה המקוריים - משינוי המשטר ועד לסיכול תוכנית הגרעין. מהסיבה הזאת התנגדו מקורביו של טראמפ ובכירי ממשלו למערכה בפברואר, ופרסומים בוושינגטון מצביעים על כך שרובם נותרו בעמדה דומה גם כעת.

ערב המערכה הקודמת הזהירו גם בכירים במערכת הביטחון בישראל (בעיקר בצה"ל) כי יעדי המבצע לא יושגו, ולא ברור מה השתנה בחודשים האחרונים שמשפר את הסיכוי להשיגם כעת. סביר שבצה"ל גם לוקחים בחשבון אפשרות שחידוש הלחימה מול איראן יוביל לחידוש הלחימה בלבנון, עם השלכות על הצפון שמנסה להשתקם. בסוף השבוע היו כמה תקריות שהצביעו על מתיחות גוברת בצפון: בתקרית אחת נפצע קצין באורח קשה, ובאחרת חוסלו כמה אנשי חיזבאללה בדרום לבנון.

בשלהי המבצע הקודם דחקה ישראל בארצות-הברית לאשר פגיעה נרחבת בתשתיות הלאומיות של איראן, בתקווה שהן יובילו את המשטר לכניעה או שיוציאו את ההמונים לרחובות נגדו. האמריקנים לא אישרו אז את המהלך, וממילא לא ברור אם הוא היה משיג את התוצאות המקוות. עם זאת, נראה שנתניהו נחוש להוציאו לפועל כעת, בתקווה שיצליח, ולכל הפחות כדי לצמצם את הנזק האסטרטגי שנגרם במבצע הקודם. כתמיד, אין לשלול כי הוא פועל גם ממניעים פוליטיים, על רקע מצבו בסקרים ערב הבחירות.

נתניהו, כדרכו, אינו חושף את הציבור הישראלי למהלכיו ולכוונותיו. ביום חמישי ניתנה דוגמה נוספת לכך, כאשר דווח על ההסכם שהושג עם חמאס על פירוקו מנשקו. טראמפ, כדרכו, מיהר להתגאות בהישג, אולם מיד התגלעו המחלוקות. בעוד ישראל תובעת פירוק מלא של כל הנשק שבידי חמאס כתנאי לנסיגה ולהפסקת החיסולים בעזה, חמאס מוכן רק "להפקיד" את הנשק הכבד (אך לא את הנשק הקל) - ורק לאחר שישראל תיסוג.

חלק מהפרטים האלה ניתנים לגישור, וממילא מדובר בתהליך ארוך שכולל גם הכנסת כוח ייצוב רב-לאומי שנמצא רק בחיתוליו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשורה התחתונה, המדאיגה: חמאס נותר בשלטון בעזה, בהסכמת ישראל. מבחינתו, אפשר להניח, מדובר בהודנה לכמה שנים, שתאפשר לו להשתקם ולהתעצם בטרם ייצא למתקפה הבאה. לישראל הייתה, ועדיין יש, אפשרות להחליפו בממשלה אחרת בהובלת הרשות הפלסטינית, אולם היא נמנעת מכך ומשמרת את קונספציית "חמאס הוא נכס" שבה דגלה ממשלת נתניהו לפני 7 באוקטובר.