בתצפית ממרון א־ראס לעבר בינת ג'בל, בירת הטרור השיעית נראית חרבה כמעט לחלוטין: מבנים אפורים, רחובות שוממים והריסות בכל עבר. קשה להאמין שרק לפני ארבעה חודשים חיו כאן אלפי תושבים.
אלא שהמציאות מורכבת יותר. למרות המראה, רק כ־40% מתשתיות הטרור בעיירה הושמדו עד כה. בצה"ל מעריכים כי בתוך שבועות בודדים תושלם השמדתן המלאה - לא רק בבינת ג'בל, אלא בכלל 52 הכפרים בדרום לבנון שבהם מחזיק צה"ל לאחר פינוי האוכלוסייה.
בתוך זמן קצר, כך מעריכים בצבא, ניתן יהיה להכריז על סיומו של מבצע "מחרשת הכסף", שבמסגרתו יושמדו כ־70% מהמבנים ו־100% מתשתיות הטרור בדרום לבנון כולה.
הנסיעה מאזור אביבים שעל הגבול למרון א־ראס אורכת כרבע שעה בלבד, ומשם דקות ספורות נוספות מובילות לבינת ג'בל. בדרך מהתצפית אל בירת הטרור השיעית לשעבר אנו חולפים בעיקול שבו, לפני 20 שנה, במלחמת לבנון השנייה, נהרגו שמונת לוחמי חטיבת גולני, ובהם רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון והציל את חיי חייליו.
בעקבות אותה היתקלות קשה ומפורסמת לא כבש צה"ל אז את בינת ג'בל.
האמת היא, שגם במהלך מבצע "חיצי הצפון" לא נכבשה העיירה בידי הכוחות. לכן, כיבושה לפני מספר שבועות בידי אוגדות 91 ו־98, שביצעו תחבולה מבצעית והצליחו להכניע את כ־350 המחבלים שהיו במקום בתחילת מבצע "שאגת הארי", היה למעשה הפעם הראשונה שבה נכנס צה"ל לעיירה מאז הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000. כ־250 מחבלים נהרגו במהלך כיבוש בינת ג'בל, וכ־100 נוספים נמלטו לעבר ההרים, כשצה"ל רודף אחריהם ומחסל חלק מהם.
בצה"ל מעריכים כי נכון לעכשיו לא נותרו מחבלים בעיירה, אך לא נפסלת האפשרות שחוליה אחת או כמה חוליות מנותקות עדיין מסתתרות בה, וממתינות לרגע שבו ייכנסו לוחמים לאחד הבתים כדי לפתוח לעברם באש. בצבא יוצאים מנקודת הנחה שכל בית שטרם נהרס הוא פוטנציאל לטרור, ולכן כל כניסה למבנה כזה מלווה בהפעלת אש, כדי להגן על הכוחות.
שינוי מקצה לקצה
לאחר דקות נסיעה בודדות אנו מגיעים לאצטדיון הכדורגל המפורסם, שבו נשא מזכ"ל חיזבאללה לשעבר, חסן נסראללה, את נאום "קורי העכביש" במאי 2000. באותו נאום טען כי ישראל היא מעצמה לכאורה, המחזיקה בנשק גרעיני ובכוח צבאי עצום, אך בפועל היא חלשה ורופפת, וחוסנה שביר כ"קורי עכביש".
אלא שכיום דווקא האצטדיון עצמו הוא שמנותץ, יחד עם הבתים שסביבו – תזכורת לכך שמאז אותו נאום המציאות באזור השתנתה מן הקצה אל הקצה.
בתוך האצטדיון אנו פוגשים את סא"ל ז', מפקד גדוד 101 של הצנחנים, תושב הצפון בעצמו. בימים אלה הוא מוצב בכלל בעזה, אך הגיע ללוות אותנו לאחר שהוא ולוחמיו היו בין הכוחות שהשתתפו בכיבוש בירת הטרור השיעית. סא"ל ז' מבחין בכדורגל זרוק על הקרקע, מרים אותו ומקפיץ. את המונדיאל, הוא מודה, לא הספיק לראות אפילו דקה. "אין זמן למונדיאל, אבל נשלים בשידורים חוזרים", הוא אומר.
על נוכחותו במקום, ועל היכולת להקפיץ כדור במקום שבו עמד נסראללה לפני 26 שנה, הוא אומר: "זו סגירת המעגל הכי טובה שאפשר לבקש. הייתי שמח להיות פה עם כל הלוחמים שלי, לשים שערים ולעשות משחק".
"כמי שגדל בצפון, כלוחם בצה"ל, כלוחם בצנחנים, אני לא יכול לתאר את זה כפחות מתרגשות", הוא אומר. "לראות את המקום הזה, שליטה מבצעית, לראות שיש פה קו הגנה, לראות שאנחנו ממשיכים להפוך כל בית וכל אבן, זו תחושה טובה. ממש מאחורינו היו היתקלויות קשות, ירו עלינו שלושה מחבלים, נפלו פצועים, וחבר'ה הולכים קדימה, נכנסים לבית, הורגים את המחבלים, משמידים את תשתיות האויב. זה לא קרב אחד. היו פה הרבה קרבות. גדוד 890 חטף פה נ"ט, פינה פצועים, והמשיך את ההתקפה. לא יממה אחרי.
"זו הרוח של הלוחמים היום, זו הרוח שהיא המשך ישיר של רועי קליין והלוחמים שהיו פה. יש דור מעולה ולוחמים מצוינים. אני מקווה שיתנו לנו להמשיך ולעשות כדי לתת ביטחון אמיתי לתושבי הצפון, שיוכלו ליישב את האצטדיונים שלהם".