הגעגוע אליך מגיע בפעימות החיים | טור אישי

עשרים שנה ללבנון השנייה.

יש משהו בזמנים עגולים שגורם לנו לציין אותם באופן קצת יותר חגיגי. טוב, המילה "חגיגי" כנראה פחות מתאימה כאן, כי מה חגיגי בלציין 20 שנה בלעדיך?

יש משהו בזמנים האלה, שמכניס אותנו לאיזה מבט אחורה בזמן על מה היה עד כה ומה עברנו, וגם מבט קדימה על מה אנחנו רוצים מכאן והלאה. אבל כשאני מסתכלת אחורה, אתה כל הזמן חסר מאותה נקודה שבה התחלנו לספור, ומי בכלל יכול לספור געגוע בשנים. הוא מגיע בשניות, בדקות, בשעות ובימים, הוא מגיע בפעימות החיים. הוא מגיע ברגעים בזמן של שמחה גדולה במשפחה או איזה הישג משמח שאנו גאים בו. והקדימה? טוב, הוא ממשיך בלעדיך, אז לא באמת רואה סיבה להסתכל עליו מהעין הזו של הזמן שאתה לא פה.

עשרים שנה ללבנון השנייה ואנחנו שוב בלבנון. "לבנון", "כניסה ללבנון" - המילים האלה מדליקות בתוכי את כל הנורות הכואבות, את כל החוסרים, את כל הגעגוע. שם, על האדמה הזו שנקראת לבנון, אני איבדתי. לא רק אני, עוד נשים רבות, משפחות רבות, ילדים רבים שכבר צמחו וגדלו בלי אבא. ואנחנו שוב שם ושוב "הותר לפרסום" שמפרק לי את הכל מבפנים כי מה לעשות, אני כבר יודעת מה זה להתגעגע כל כך הרבה זמן בחיים.

עוצרת מול התמונה שלך ומביטה בך, באיש הצעיר והיפה שלי, בחיוך הביישני, בעיניים הטובות שכל כך חסרות לי. מניחה יד על פניך, יד שכבר מבוגרת יותר משלך. יד שעברה כל כך הרבה בעשרים השנה הללו. יד שהחכימה וכאבה ולמדה ושמחה, יד שנוספו בה קמטים של חיים יחד עם קמטי הגעגוע. יד שחובקת את הבכורה שלנו עם בעלה ומתענגת על הקסם שנולד כאן: יש לנו נכדה. יד שחובקת מדי חאקי של שני בנים שלך הלוחמים, ויד שחובקת אהבה גדולה ושותפות ועוד שתי בנות שהפכו נערות במרוץ החיים.

היד הזו שלי, כמו ידיים רבות במדינה שלנו, אוחזות באלונקה הכבדה מאוד. הכתפיים כואבות והלב ממאן להסכים לדיון המתקיים במרחב הציבורי על חובתם של מי שמגדירים את עצמם "ציבור הלומדים". האם מי שלומד ועולמו הוא רק לימוד תורה, פטור מגיוס ומשירות למדינה? אחרי האסון הגדול של 7 באוקטובר, השאלה הזו לא יכולה היתה להישאר יותר בצד ולא היה אפשר להמשיך להתעלם ממנה.

וזה המאבק כרגע - וליבי כואב. כואב על שמה של התורה, כואב על שמו של לימוד התורה, כואב על הידיים שכבר מתקשות לסחוב את הנטל. כואב על כך שעשרים שנה אחרי, ועוד לא התקדמנו. נכון, כולנו אחראים לכך שהנושא לא נזעק עוד לפני שנים, אבל עכשיו, כששוב מציאות האין־ברירה זורקת את זה ישר לפנים, אנחנו בעיקר רבים.

הפחד משינוי

ברור לי שתביט עלי ותגיד שאתה לא מבין על מה הדיון, הרי החובה של השירות ברורה ויחד עימה לימוד התורה. ואני רק אנשום עמוק ואדע שאין לי יכולת להסביר את כל מה שקורה כאן, ורק אומר שאתה צודק ושיש גם כאלה שבאמת חיים ככה - אבל הברור הזה, כמו כל ברור, הוא מפחיד - כי שינוי זה מפחיד, תמיד.

לפני עשרים שנה, כאשר עמדתי מול תלולית העפר, ידעתי שמעכשיו הכל ישתנה. איך זה ייראה לא היה לי מושג ופחדתי, אבל איכשהו לרגע הצלחתי לזכור שיש אותי ויש לי מצפן ואני אמצא את הדרך גם אם היא שונה.

השינוי כבר מתחולל כאן בארץ. מה שמחזיק את כל הרעש זה הפחד מהשינוי. מה שמתדלק את הפחד כדי לא לאפשר לנו להביט, זה אינטרסים וכסף שאינם קשורים לאמת ולתנועה המתקיימת מתחת לפני השטח. יש משהו בזמנים עגולים שגורם לנו לציין אותם, ולי זה גורם להביט אחורה, אבל גם להעז קצת קדימה. ואף שזה בלעדיך, לדעת שיש המון ידיים יחד איתי במסע הזה.

מיה היא אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו, קצין בסיירת מטכ"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. תמונתו אסורה בפרסום עד היום.