אלף ימים של מלחמה: הצלחות מבצעיות רבות - מול כשלון מדיני ענק

1000 ימים לבוקר ההוא, הקשה בתולדות המדינה. 1000 ימים של מלחמה עקובה מדם, רב גזרתית. 1000 ימים של הותר לפרסום. 1000 ימים של דרום נטוש, וצפון נטוש. 1000 ימים של מילואים. 1000 ימים של עורף מופגז. 1000 ימים של גבורת לוחמים. 1000 ימים של פצועי גוף ונפש. 1000 ימים של עורף חזק. 1000 ימים של תקווה, ושל פחד.

וגם 1000 ימים של מלחמה מוצדקת מאין כמוה, שהתחילה כמלחמת אין ברירה והפכה למלחמת סימני השאלה, שמתרבים ככל שעובר הזמן. ישראל נכנסה אליה מתוך בור עמוק, שכרתה לעצמה במו רשלנותה ושרלטנותה. היא חשבה שהיא כל-יכולה, והוכתה בידי החלש שבאויביה. מי שמחפש להפיל את האחריות לכישלון על גורם אחד, טועה ומטעה: המערכת כולה קרסה - מראשיה ומטה. חלקם, במערכת הביטחון, לקחו אחריות ופרשו; אחרים, במערכת האזרחית, חומקים מאחריותם גם כיום ומסרבים אפילו לאפשר שתיחקר כראוי.

ב-1000 הימים האלה צבר צה"ל הישגים מרשימים, בשיתוף השב"כ והמוסד. שילוב של מודיעין באיכות ובזמינות נדירה, עם יכולת לסגור מעגלי אש בטווחים קרובים ורחוקים - בעיקר על-ידי חיל האוויר. כמעט כל אויבי ישראל חוסלו: מהנהגת חמאס בעזה, דרך הנהגת חיזבאללה בלבנון, ועד ההנהגה בטהרן.

השילוב של תכנון קפדני וביצוע מוצלח הביאו לתוצאות חסרות תקדים. בגזרות הקרובות השלימו כוחות הקרקע את העבודה, תוך התמודדות קשה עם אויב נחוש ובתנאים לא פשוטים: במנהרות בעזה, בסבך של לבנון. המחיר היה כבד, אבל בכל זירה שבה נתקל צה"ל באויב - הוא ניצח.

הניצחונות שהושגו ב-1000 הימים האלה לא תורגמו להישגים מדיניים. בעזה בלמה ישראל ניסיונות להקים ממשל חלופי לחמאס, ששולט גם כעת ברצועה. בלבנון היא חתמה אמנם הסכם מסגרת עם הממשל בביירות, אבל ספק אם תצליח לנתק את חיזבאללה מאחיזתו במדינה. באיראן היא כשלה בהפלת המשטר, ואפילו בהוצאת האורניום המועשר לדרגה גבוהה מידי האייתוללות. גם הסכמי אברהם לא הורחבו, בניגוד לתקוות ולציפיות.

סיבה מרכזית לכך היתה ועודנה שכרון כוח. ישראל התבשמה ב-1000 ימים של הישגיה הצבאיים, וחשבה שהיא כל-יכולה. שעוד קצת לחץ, עוד תקיפה, עוד חיסול - והתוצאה המיוחלת תגיע. אסטרטגיית התקוות הזאת טובה ליחסי ציבור ולצרכים פוליטיים: לניהול מדינה היא הרת אסון. כתוצאה ממנה מצאה את עצמם ישראל במלחמה שאינה נגמרת, כאשר שניים ממשאביה העיקריים - ההרתעה והלגיטימציה הבינלאומית - מדלדלים באופן מדאיג.

ב-1000 הימים האלה גדלה התלות הישראלית בארצות-הברית, ובעיקר בנשיא טראמפ. מי שחיפש לראות בו פטריוט ישראלי, התבדה: טראמפ היה ונותר נשיא אמריקני, שמונע מהאינטרסים של ארצו. ברצותו נתן, וברצותו עצר. בהחלטת טראמפ (ובניגוד לרצונה של ממשלת ישראל) בוצעו שתי עסקאות עם חמאס שהשיבו את כל החטופים, החיים והמתים. בהחלטת טראמפ (ובניגוד לרצונה של ממשלת ישראל), הופסקה המלחמה באיראן, הראשונה והשניה. בהחלטת טראמפ (ובניגוד לרצונה של ממשלת ישראל), הופסקה המלחמה בלבנון.

הקריסה בלגיטימציה, שניכרת גם בארצות-הברית, היתה תוצאה של הפער העצום בין חוזקה הצבאי של ישראל, לחולשתה המדינית שהעצימה ב-1000 ימי המלחמה. רוב ההנהגות בעולם עוינות אותה, ורוב הציבור בעולם שונא אותה. הנתונים קשים ומדאיגים, בעיקר בקרב הדור הצעיר, כולל בארצות-הברית. תוצאתם המיידית היא באנטישמיות הגואה, וגם בלחץ על הממשלות לפעול נגד ישראל לחרמות - בכלכלה, באקדמיה, בספורט, בתרבות. תוצאתם המאוחרת עלולה להיות בהגבלת יכולתה של ישראל לפעול בחופשיות ולהגן על עצמה.

העם התגלה בתפארתו, המדינה בכיעורה

1000 ימי המלחמה הציגו את עם ישראל במלוא תפארתו: מסירות הנפש, הערבות ההדדית, ההתנדבות. הם גם הציגו את מדינת ישראל במלוא כיעורה: ההשתמטות הנמשכת משירות בניגוד לצרכי הצבא, ביזת הקופה הציבורית בידי מקורבים ובעלי עניין, ופרשיות מתרבות של ריגול, בגידה ופגיעה בביטחון. השרים וחברי הכנסת נסוגו מהר מהאינטרס הלאומי לטובת האינטרס האישי והפוליטי שלהם. הם הציגו, ועודם מציגים, דוגמא גרועה במיוחד לאזרחים, תוך שהם משסים אותם זה בזה, בכוונת מכוון.

למזלה של ישראל - כפי שהיה בעבר והוכח יותר מתמיד ב-1000 ימי המלחמה - יש לה את העם. ההיאחזות של החקלאים במרחב הגבול בדרום ובצפון מעוררת התפעלות והשראה. ההקרבה של אנשי המילואים, חלקם אחרי 500 ימי שירות ויותר, תוך פגיעה במשפחות, בעבודה ובלימודים, היא בלתי נתפסת. המוטיבציה של הצעירים לשרת ולתרום, היא חסרת תקדים. וההתגייסות של ארגונים אזרחיים לתמוך בכל מי שצריך היא תחליף מקומם אך חיוני ל-ואקום שיצרה הממשלה.

מי שמחפש "ניצחון מוחלט" ב-1000 ימי המלחמה ימצא אותו במקום הזה: בעם, בצבא, באזרחים. הוא לא ימצא אותו מול האויב, שלא הוכרע, באף זירה. ההיפך הוא הנכון: המציאות האסטרטגית של ישראל סבוכה ומורכבת מאי-פעם. במקום לצמצם אויבים וחזיתות, ישראל הרחיבה אותם. במקום להבין את מגבלות הכוח והיכולת, ישראל איבדה פרופורציה. במקום לחפש פתרונות, ישראל הגדילה בעיות - בחוץ וגם בבית.

1000 ימים של מלחמה, שלקחו את ישראל הרחק מנקודת הפתיחה, שאסור שתישכח. לא רק לזכרם של מי ששילמו את המחיר ב-7 באוקטובר: למען עתידה של מדינת ישראל. הלקח הברור הוא שצריך להיות חזק ומאיים ומרתיע, אבל גם שצריך להפעיל תבונה, ובעיקר – שאין תחליף לאחדות מבית. לא אחדות מזויפת אלא אמיתית, כזאת שמחפשת את המשותף ולא את המפריד, כזאת כמו שהתקיימה בשבת השחורה ההיא ומתקיימת מאז בטנקים ובנגמ"שים, כזאת שהיא הערבות היחידה לעתידנו כאן.