המלכודת שאיראן טמנה - וישראל צועדת אליה בעיניים פקוחות

בראיון שהעניק לפני ימים אחדים לרדיו האיראני, חשף יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קליבאף, יותר משהתכוון אולי לחשוף.

מבעד להצהרות הניצחון ולהתרברבות המוכרת, הוא הודה למעשה שאיראן לא השיגה את יעדיה בשדה הקרב. אולם לדבריו, היא משיגה במשא ומתן הישגים משמעותיים הרבה יותר מאלה שהצליחה להשיג באמצעות הכוח הצבאי. "דיפלומטיה מתוך עוצמה", כך הגדיר זאת.

עבור איראן זו אינה רק סיסמה. זו תפיסת הפעלה ארוכת שנים.

קליבאף מסביר בפשטות כיצד איראן מחברת בין הזירות. מבחינתה, סגירת מצרי הורמוז, ההסלמה בלבנון והמשא ומתן עם ארצות הברית אינם אירועים נפרדים, אלא כלים שונים באותה אסטרטגיה שמטרתה להביא להפסקת הלחץ על איראן ולנסיגת האויב. הלחץ הצבאי אינו נועד להכריע את היריב, אלא להשפיע על תנאי ההסכם שיושג במשא ומתן.

חיזבאללה, באמצעותו הציבה איראן מלכודת אסטרטגית לישראל, ממלא בתפיסה הזו תפקיד ברור. מטרתו כעת אינה להביס את ישראל, אלא ליצור דינמיקה שתוביל לתגובה ישראלית, שתספק לאיראן עילה לאיים בפיצוץ המשא ומתן ולגרום לארצות הברית ללחוץ דווקא על ישראל כדי למנוע הסלמה. לבנון הפכה מבחינת טהרן למנוף על וושינגטון ולאמצעי להגברת החיכוך בין ארה"ב לישראל.

זו בדיוק הנקודה שממשלת ישראל מתקשה להפנים או מסרבת להבין, וצועדת בעיניים פקוחות למלכודת.

בשיח הישראלי נשמעת לא פעם האמירה: "איראן היא הבעיה של ארצות הברית; לבנון היא הבעיה שלנו". אך המציאות הפוכה כמעט. האיום המרכזי על ישראל מצוי בטהרן, לא בביירות. חיזבאללה הוא זרוע. איראן היא הראש. לכן גם המטרה האסטרטגית של ישראל אינה יכולה להיות ניהול אינסופי של העימות בלבנון, אלא החלשת איראן וצמצום יכולתה להמשיך לבנות, לממן ולחמש את שלוחותיה.

מהצהרות של שרי הממשלה עולה שהם מעדיפים להמשיך את הלחימה בלבנון, לעבר עוד "נצחון מוחלט" בלתי מושג. לפרקים גם נדמה שבירושלים יש מי שמאמינים שהמשך הלחימה בלבנון יסייע לטרפד את המשא ומתן עם איראן או לפחות ישפר את עמדת ישראל מולו. שתי הנחות העבודה האלו אינן חדשות. גם בשעת הלחימה בעזה היו מי שסברו שהסלמה צבאית תשנה את הכיוון שאליו חותר ממשל אמריקני הנחוש להגיע להסכם.

אך הניסיון היה אמור ללמד אותנו משהו. כאשר נשיא אמריקני מחליט שהסכם הוא יעד אסטרטגי, ניסיונות לסכל אותו באמצעות הסלמה צבאית אינם מבטלים את ההסכם. לעיתים הם אף גורמים לו להאיץ את המאמצים להשיגו וללחוץ על בעלת הברית הקרובה ביותר שלו - ישראל - לשלם את מחיר היציבות.

כך היה בעבר סביב הסכם הגרעין של הנשיא אובמה. כך היה עם הסכם 20 הנקודות של הנשיא טראמפ בעזה, וכך עלול לקרות עוד ביתר שאת גם היום אם ישראל תיתפס כמי שפועלת בניגוד למהלך שמוביל הנשיא טראמפ מול איראן.

קיימת אפשרות אחרת

במקום שישראל תהפוך לכלי שבאמצעותו איראן מפעילה לחץ על וושינגטון, היא יכולה להפוך לכלי שבאמצעותו וושינגטון מפעילה לחץ על איראן.

לשם כך נדרש שינוי תפיסתי. לא התנגדות פומבית להסכם בכל מחיר, אלא תיאום אסטרטגי עמוק עם הממשל האמריקני. ישראל אינה חייבת לאהוב כל הסכם. היא גם אינה צריכה לוותר על האינטרסים הביטחוניים שלה. אבל היא יכולה לפעול יחד עם ארצות הברית כדי להפוך את הישגיה הצבאיים למנוף שישפר את תנאי ההסכם.

דמיינו מציאות שבה הממשל האמריקאי וממשלת ישראל מתואמות באופן מלא ואין חשד שממשלת ישראל חותרת לחבל במאמצי הממשל להגיע להסכם. במציאות כזו, כל איום ישראלי בהפעלת כוח הופך לאיום אמין יותר על איראן. הנשיא לא יידרש לרסן את ישראל כדי להציל את המשא ומתן, כפי שקורה כרגע; אלא להפך - הוא יכול לומר לטהרן: אם לא תגלו גמישות, יהיה לי קשה יותר לרסן את ישראל.

באותה מידה ניתן היה לקשור בין התקדמות במשא ומתן לבין ריסון חיזבאללה, הפחתת התמיכה האיראנית בו והתקדמות להסדרה ביטחונית ומדינית בלבנון. כך הייתה ישראל משתמשת בכוחה הצבאי כדי להשיג הישגים מדיניים - בדיוק כפי שאיראן מנסה לעשות, רק בכיוון הפוך.

יש שיטענו שאיראן לעולם לא תסכים לכך, או שארצות הברית לא תהיה מוכנה להציב דרישות כאלה. ייתכן, אבל זו בדיוק משמעותה של דיפלומטיה מתוך עוצמה. לא להשתמש בכוח כתחליף למדיניות, אלא להפוך אותו למנוף שמשרת אותה. איראן מבינה זאת היטב. 

כך גם ישתכנעו מדינות האזור שישראל יודעת לא רק להפעיל כוח, אלא גם לתרגם אותו להישגים מדיניים. זו תהיה הדרך לחזק מחדש את המחנה הפרגמטי במזרח התיכון, להשיב תנופה לתהליכי הנורמליזציה ולהעמיק את השותפות האזורית מול איראן.

אלא שבזמן כתיבת שורות אלה מתפרסמות ההחלטה הישראלית לנצור את האש בלבנון לצד הקמת תא תיאום בין ארה"ב לאיראן על לבנון (ללא מעורבות ישראל ובסתירה לאינטרס הבטחוני של ישראל). אם כך אכן יתפתחו הדברים, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב הגרוע ביותר: משלמת את מחיר הלחץ האיראני, אך מבלי ליהנות מפירותיו של תיאום אסטרטגי עם ארצות הברית.

איראן כבר הבינה שאין הפרדה בין שדה הקרב לשולחן המשא ומתן. השאלה היא אם גם אנחנו נפנים שהעוצמה הצבאית של ישראל תתורגם להישגים בני-קיימא רק כאשר תלווה באסטרטגיה מדינית מתואמת, ברורה וממוקדת. זו אינה שאלה של כוח. זו שאלה של סדרי עדיפויות.

כל ישראלי צריך לשאול את עצמו מה הוא מעדיף - ישראל מבודדת ומנותקת שנאחזת בצדקתה בעוד כוחנו ומעמדנו מתכרסם? או ישראל מחוברת, חזקה הפועלת בחכמה ומעצימה את השפעתה?

הכותב הוא היועץ לבטחון לאומי וראש המל"ל לשעבר. כיום עמית מחקר במכון FDD