אני מתקשה להישאר אדיש נוכח הוויכוח המתנהל סביב שילוב נשים בטנקים של צה"ל והצהרת חלק מרבני ישיבות ההסדר שלא ישלחו את תלמידיהם לחיל השריון.
ראשית, חשוב לומר בצורה ברורה: אינני מקבל את הקריאה להימנע משירות בחיל מסוים. צה"ל הוא לא אוסף של יחידות שכל מגזר בוחר מתוכן את מה שנוח לו. במדינה שמתמודדת עם אתגרים חסרי תקדים ומחסור חמור בלוחמים, האחריות הלאומית מחייבת את כולנו.
למרות זאת, אינני יכול להתעלם מהתחושה שגם בג"ץ, שהוא הצד השני של המשוואה, מתעלם מהמציאות המבצעית הייחודית של חיל השריון.
בדיון הציבורי עושה רושם שטנק הוא עוד כלי רכב צבאי, וכאילו שירות בחיל השריון דומה לכל שירות קרבי אחר, אך המציאות בשטח שונה לחלוטין. טנק הוא מרחב לחימה סגור, צפוף ואינטימי באופן חריג.
ארבעה לוחמים חיים ופועלים יחד במשך שעות, ימים ולעיתים אף שבועות. התפקוד המבצעי מחייב קרבה פיזית, מגע ושיתוף פעולה מוחלט בתנאים שאין להם כמעט מקבילה בשאר זרועות הלחימה.
למצוא את האיזון
עם השנים הצליח צה"ל למצוא איזון סביר. נשים שהתגייסו לשרת כלוחמות שריון קיבלו מסלול ייעודי ויחידה נפרדת שאפשרה להן לתרום תרומה משמעותית לביטחון המדינה, מבלי לכפות מודל אחיד על כלל המשרתים.
הכל השתנה ב־7 באוקטובר. פלוגת טנקיסטיות אורגניות שלחמו בגבורה רבה בחרבות ברזל הרגו מחבלים והצילו חיים של ישראלים רבים ביישובי העוטף. לכן לא כל אבחנה היא אפליה, ולא כל שילוב הוא בהכרח הפתרון הנכון.
הדבר שמטריד במיוחד הוא שהדיון כבר מזמן אינו מתמקד בהעדפות המקצועיות של צה"ל אלא הפך לזירת התגוששות בין תפיסות עולם. מצד אחד, בג"ץ מבקש לקדם עקרונות של שוויון גם במחיר שינוי מודל השירות הקיים. מצד שני, רבנים מאיימים לצמצם את היקף הגיוס לשריון.
שני הצדדים משוכנעים שהם מגינים על ערך חשוב, אבל מי מגן על הצבא? צה"ל זקוק ללוחמים, למפקדים, לאנשי מילואים וללכידות פנימית, אבל אם כל צד ימשוך לכיוון אחר, מי שעלול לשלם את המחיר הוא לא בג"ץ ולא הרבנים אלא חיל השריון עצמו, והאינטרסים הביטחוניים של המדינה ייפגעו משמעותית.
דווקא בתקופה שבה ישראל זקוקה לצבא חזק, גדול ומאוחד, ראוי שהשאלה המרכזית תהיה איזה פעולות יחזקו את צה"ל? כל דבר אחר יהיה משני לחלוטין.
הכותב הינו איש חינוך, סא"ל (מיל') ששירת כסמח"ט שריון וממייסדי תנועת "אל הדגל"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו