אסור להקל ראש בסכנה שמחנה הימין יאבד את הרוב. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ממשלה שתהיה תלויה בגורמים אנטי-לאומיים, או כזו שתוביל מדיניות שתפגע ביו"ש, בזהותה היהודית של המדינה, במערכת המשפט וביכולת שלנו לנהל מלחמה נחושה מול אויבינו. אלה סכנות אמיתיות, וכל אדם אחראי במחנה הלאומי חייב להביא אותן בחשבון.
אבל אחריות לאומית מחייבת לראות את כל מפת הסיכונים. ולצד הסכנה הפוליטית וסכנת הפרוגרס קיימת סכנה ביטחונית מיידית שאי אפשר לדחות עוד: למדינה חסרים לוחמים, משרתים ועומק אנושי שיאפשר לצה"ל לעמוד במשימות שהמציאות מטילה עלינו.
שוטר וחרדים התעמתו: "אני לא מתעסק בעריקות, רק דו"ח תנועה"
מדינה שנמצאת במערכה רב-זירתית מול איראן, חיזבאללה וחמאס, המתמודדת במקביל עם טרור ביהודה ושומרון ועם איומים על העורף, אינה יכולה להישען לאורך זמן על ציבור משרת קטן מדי. זו כבר לא רק שאלה של צדק חברתי או שוויון בנטל - אלא של פיקוח נפש.
המדינה צריכה להיות אומה מגויסת
הדיון על גיוס חרדים חשוב מאוד, אבל הוא חייב להיות חלק מתפיסה רחבה יותר: מדינת ישראל צריכה לחזור להיות אומה מגויסת. לא כולם צריכים לשרת באותו תפקיד. לא כולם צריכים להחזיק נשק. לא כולם מתאימים ללחימה. אבל כולם צריכים להיות חלק מהמאמץ הלאומי.
מי שיכול לשרת בצה"ל, ובמיוחד בלחימה ובתומכי לחימה, צריך לשרת בצה"ל. מי שאינו מתאים לשירות צבאי מסיבות אמיתיות, צריך לשרת במסגרת ביטחונית, לאומית או אזרחית: במשטרה, במג"ב, במד"א, בכבאות והצלה, בבתי חולים, ברשויות המקומיות, בחינוך, ברווחה, במערכי חירום ובמשמר לאומי אזרחי.
זה נכון לחרדים, לערבים וגם לכל מי שהתרגל לחשוב שהמדינה היא מערכת שממנה מקבלים זכויות בלי לשאת בחובות. אזרחות מלאה חייבת לכלול אחריות מלאה.
ביחס לחברה החרדית צריך לנהוג בכבוד, אבל גם באמת. לימוד תורה הוא יסוד בזהותו של עם ישראל, ולתפיסה החרדית על לימוד התורה יש מקום גם בתפיסת הביטחון הלאומי הרחבה שלנו. אבל פטור גורף למגזר שלם אינו יכול להימשך. מי שאינו לומד תורה בפועל צריך להיכנס למסלול שירות באופן מיידי. מי שלומד תורה באמת יוכל להמשיך ללמוד במסגרת שקופה ומפוקחת. לא פטור למגזר, אלא הסדרה אמיתית ללומדי תורה אמיתיים. במקביל, המדינה וצה"ל חייבים לבנות מסגרות חרדיות רחבות ומכבדות כדי לאפשר להם לשרת כחרדים.
גם ביחס לאזרחי ישראל הערבים צריך לומר אמת. קיימת מורכבות ביטחונית וזהותית, ואסור להתעלם ממנה. אבל מורכבות אינה פטור מאחריות. מי שאינו משרת בצה"ל יכול וצריך לשרת את החברה והמדינה במסגרת אזרחית משמעותית, מפוקחת, מותאמת ומחייבת.
להפסיק לדבר בסיסמאות
כדי שזה יקרה, צריך להפסיק לדבר בסיסמאות ולהקים מנגנון מחייב: שירות חובה לכל אזרח, במסלול צבאי, ביטחוני, לאומי או אזרחי. קדימות ברורה לצורכי הביטחון. התאמות לאוכלוסיות שונות. יעדים שנתיים מחייבים. פיקוח אמיתי. סנקציות אישיות למי שאינו משרת ואינו תורם, ותמריצים משמעותיים למי שנושא בנטל.
ומי שמשרת צריך להיות מועדף בדיור, בלימודים, במסים, בתעסוקה ובשירות הציבורי. לא מחיאות כפיים - מדיניות. זו אינה פשרה, זו תפיסת ביטחון לאומית.
היא אומרת לצה"ל: אנחנו מביאים לך עוד כוח אדם. היא אומרת לחרדים: אנחנו מכבדים את התורה, אבל האחריות הלאומית חלה גם עליכם. היא אומרת לערבים: אזרחות מלאה כוללת גם שירות משמעותי. היא אומרת למשרתים: המדינה רואה אתכם ומעדיפה אתכם. והיא אומרת למחנה הלאומי: כחלק מההבנה שמדינת ישראל חייבת מדיניות לאומית כדי לשרוד, על הימין לפתור את בעיית השירות באופן מיידי.
הבחירה איננה בין שמירת המחנה הלאומי לבין גיוס. הבחירה היא בין מחנה לאומי שמוכן להוביל תיקון אחראי לבין מחנה שדוחה את הבעיה עד שהיא תתפוצץ.
המחנה הלאומי צריך להוביל את המהלך הזה באחריות, בכבוד ובנחישות. לא כולם באותו תפקיד, לא כולם באותה מסגרת, אבל כולם צריכים להיות בפנים. זו המשמעות של מדינה, זו המשמעות של ריבונות, וזה תנאי לניצחון.
הכותב שירת בתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל, ייסד את תנועת "הביטחוניסטים" ועוסק בשנים האחרונות בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו