"ישראל מפרקת את הסדר האזורי שעוצב בהסכם סייקס-פיקו ויוצרת במקומו מספר רב של ישויות עדתיות ושבטיות", כך הלין אתמול המנהיג הלבנוני הדרוזי וליד ג'ונבלט, בראיון לעיתון הצרפתי "לה מונד". לדבריו, ישראל מתכוונת ליצור אזור חיץ שהשפעתו תשתרע לכל רוחב דרום לבנון עד לפאתי דמשק.
בעוד בישראל מרבים לדבר על כיבוש הבופור כהישג טקטי ותודעתי שחשיבותו האסטרטגית אינה גבוהה, גורמים בלבנון מודאגים דווקא מפני ההשלכות האסטרטגיות שעשויות להיות לו.
אין חולק על היתרונות הצבאיים שהאחיזה ברכס הבופור מעניקה לכוחותינו. היא מאפשרת שליטה בתצפית ובאש על שטחים נרחבים וצירי תנועה מרכזיים בדרום לבנון, משפרת את התנאים להשמדת תשתיות טרור מבוצרות של חיזבאללה ומרחיקה מאזור אצבע הגליל את איום הירי הישיר והפשיטות.
השליטה ברכס זה מקדמת את כיתור כוחות חיזבאללה בדרום לבנון ומגבילה את יכולת התמרון וההגנה שלהם.
כיבוש הבופור אכן מעלה את תג המחיר שישראל גובה ומספק לה עמדת מיקוח בעיצוב ההסדרים העתידיים. בשום אופן אין להמעיט בחשיבות יתרונות אלה. דאגתו של ג'ונבלט בהחלט מעודדת.
יחד עם זאת, לא בטוח שהישג זה, בפני עצמו, ישנה את פניה של המערכה עם חיזבאללה.
אם נחזור לנובמבר 2024, הנוסחה שהובילה את ארגון הטרור אז לתנאים שישראל הציבה להפסקת-האש, כללה ארבעה נדבכים: הראשון, פגיעה שיטתית חסרת-תקדים בצמרת הארגון וברוב הפיקוד הבכיר שלו באופן שהשאיר אותו ללא הנהגה סדורה ובלי יכולת לנהל לחימה אפקטיבית.
קדמה לכך מהלומה אסטרטגית בדמות שורה של מבצעים ומכת-פתיחה שפגעו במערכות הפיקוד והשליטה ("אירוע הביפרים"), השמידו חלק משמעותי מיכולות הטילים והכטב"מים והכניסו את האירגון לבילבול ולמבוכה. הנדבך השלישי היה התמרון הקרקעי שהוביל לחיסול אלפי מחבלים ולהשמדת תשתיות טרור, נשק, בונקרים ומנהרות וגם הניע אוכלוסייה נרחבת אל מחוץ לדרום לבנון.
למרכיבים אלה נוסף הלחץ הכבד שיצרו התקיפות על ביירות ועל עומק לבנון, לחץ שפגע במעוזי הארגון והעצים את הביקורת הציבורית הפנימית נגדו.
קל להבחין בהבדלים בין המצב אז והיום. למערכה הנוכחית חיזבאללה נכנס באופן יזום, לא רק כדי לתמוך באיראן אלא מתוך כוונה לשנות את כללי המשחק שישראל כפתה עליו בנובמבר 2024.
מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, הדגיש זאת בנאומו לפני כחודשיים: "החלטנו שכעת הבשילו התנאים... כאשר נפעל בשיתוף עם איראן נוכל להחליש את האויב ולהביאו להסכם טוב יותר שימנע ממנו לתקוף בלבנון".
להפסיק לחזק את חיזבאללה
מרקו רוביו מזכיר המדינה האמריקני הכריז באחרונה, כי העידן שבו ארגון טרור מחזיק אומה כבת ערובה, מתקרב לסיומו. ואולם, הזיקה שנוצרה בהסכמת וושינגטון בין הפסקת-האש באיראן למצב בלבנון, דווקא מחזקת את חיזבאללה ומאפשרת את החסות שאיראן כופה על ארץ הארזים.
אם ההסכם שמתגבש עם איראן יכלול גם את לבנון, יהיה זה עוד חיזוק לחיזבאללה ולהשפעה האיראנית בזירה זו. זאת ועוד, קשה להבין את ההיגיון בהגבלות שארה"ב מטילה על ישראל בנוגע לפעילות בביירות.
אם הסיבה לכך היא האפשרות שהפלת מבנים בביירות תגרום לאיראן לסגת מהפסקת האש - הרי שהתנהגותה של איראן אינה מבססת חשש כזה. בכל ההזדמנויות שנקרו בדרכה לברוח מהפסקת האש, טהראן בחרה לדבוק בה. אם המגבלה האמריקנית על תקיפות בביירות נובעת מהרצון לקדם משא ומתן מדיני בין ישראל לממשל עאון - הרי שהחסות האיראנית ומרחב החסינות שחיזבאללה מקבל, רק מזיקים לעאון. אדרבה, פגיעה ישראלית בנכסי חיזבאללה בביירות, תחליש את חיזבאללה ותאפשר לעאון להיות זה שיביא את בשורת הפסקת האש ללבנון.
הדיון בשאלה זו איננו אקדמי. יש לו משמעויות מעשיות. הפגיעה בנכסי חיזבאללה בביירות היא הדרך לבלום את ניסיונו לקבוע כללי משחק חדשים. זה יסייע גם לקטוע את השימוש בנשק הרחפנים שעלותו נמוכה ומחיריו מישראל גבוהים.
יריבינו בכל הזירות, עוקבים אחר מאמצינו נגד האיום הזה ויסיקו מכך מסקנות לגבי השימוש בו נגדינו. לכן, המענה הישראלי לאיום הזה, חייב להיות משכנע. במקביל למאמצי הצבא בשטח, ישראל חייבת לפרק את הזיקה המדינית בין הלחימה באיראן למצב בלבנון. הלחץ שהציבור בישראל מפעיל בנושא זה הוא ביטוי לדחיפות העניין ורוח גבית להנהגה.
הכותב מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, שימש ראש המל"ל בשנים 2017-2021
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו