מי שמחפש שקט מיידי בזכות כיבוש הבופור - מפספס את מטרת המלחמה

לכיבוש הבופור על ידי כוחות צה"ל משמעות רבה להמשך המלחמה בחיזבאללה. בהתייחסות הפרשנים ציינו בהערכה את ההישג, אבל הוסיפו בהסתייגות שעדיין מדובר בהישג טקטי ולא בהישג אסטרטגי.

זו הסתייגות שמבטאת ציפייה למהלך שיסיים את המלחמה, כולל את התקפות האש לעבר הצפון. מדובר בציפיית שווא שמתעלמת מיכולות חיזבאללה ומרעיון המלחמה שמנהל הארגון, עוד מימי הלחימה ברצועת הביטחון.

בבסיס תפיסת המלחמה שלו, חיזבאללה נשען באופן מרכזי על יכולות אש מגוונות, מכל הטווחים, גם מעומק לבנון, כך שגם תעוזת פיקוד הצפון בכיבוש הבופור לא תצליח להביא למדינת ישראל את השקט שהיא מייחלת לו.

עוד לפני פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהיותו סגנו של נסראללה, הבהיר נעים קאסם, כיום מנהיג הארגון, שמבחינתם הם ערוכים לכך שגם אם צה"ל יגיע לביירות, תהיה בידיהם היכולת להמשיך את הלחימה באש על העורף הישראלי, כך שהישגי צה"ל יוצגו כחסרי משמעות אסטרטגית. בכך, המשא ומתן שייפתח יתחיל עם תכתיב התנאים של חיזבאללה.

עיון במחלקת ההיסטוריה

ראוי לעיין במחקר שנערך במחלקת ההיסטוריה בצה"ל על ידי ד"ר אהד לסלוי על השנים האחרונות לפעילות צה"ל ברצועת הביטחון. המחקר מתאר את השיתוק המערכתי שבו היה נתון צה"ל בשהותו ברצועת הביטחון.

חיזבאללה הצליח באותן שנים לכלוא את צה"ל במתח שבו, מצד אחד, הכיר בחובה להגביר את הפעילות ההתקפית נגד חיזבאללה לצורך הגנת הכוחות שפעלו ברצועת הביטחון; ומצד שני, בתגובה לכל פעולה התקפית מוצלחת של צה"ל, נורו רקטות אל יישובי הצפון ושיבשו את תחושת הביטחון.

המתח הזה חולל מחלוקת בין אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, שטען שחייבים לכוון את פעולת צה"ל בלבנון למבצעים התקפיים במגמה לנצח את חיזבאללה, לבין המטה הכללי, שביקש לא יותר מהגנה ומניעת הסלמה. במחלוקת הזו נקלעה פעילות צה"ל לשיתוק מערכתי.

כבר ביולי 1994 נקלע צה"ל למבוכה לאחר המבצע ההתקפי המוצלח על מחנה האימונים עין דרדרה בבקעת הלבנון. בתקיפת לילה אווירית, בשילוב מסוקי קרב ומטוסים, נהרגו כ-40 פעילי חיזבאללה. בתגובה פעל חיזבאללה באמצעות מכונית תופת בפתח בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 85 בני אדם. במטכ"ל הפנימו אז שלא ישובו על תקיפות מסוג עין דרדרה.

צה"ל נמנע מפשיטה בהיקף חטיבתי

בנוסף, מתוך חשש למחיר בחיי הלוחמים, צה"ל נמנע בכל אותן שנים מפעילות התקפית של כוחות היבשה. מאז מבצע מיידון בקיץ 1988, צה"ל לא חזר על פשיטה בהיקף חטיבתי. כישלון מבצע "ניב מדובר" בחורף 1992 הוסיף לחשש מפעילות יבשתית.

לקראת מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996, הסביר הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק כי אם נפעל קרקעית, "נצטרך אחר כך להישאר בשטח לכמה ימים, ויהיו אלה הכוחות הקרקעיים שיחטפו את הסאגרים, פצמ"רים, ולכן צעד כזה יהיה מהאחרונים בסדר העדיפויות".

ההיסוס הזה נמשך גם בקבלת ההחלטות במלחמת לבנון השנייה. במשך השנים היו לכך השלכות על הפגיעה בכושר ההרתעה של צה"ל. מההיבט הזה, לפעולת צה"ל המוצלחת בחציית הליטני במאמץ אוגדתי יבשתי יש משמעות רחבה מעבר לעצם כיבוש רכס הבופור.

ארבע תכליות היסוד

להפעלת תמרון התקפי של כוח יבשתי יש ארבע תכליות יסוד:

• הראשונה - לכבוש שטח על מנת להיות שם.
• השנייה - לעצב מול האויב תנאי כיתור.
• השלישית - להשמיד אמצעי לחימה וכוחות אויב, כמו משגרי רקטות ומחסני אמל"ח שאינם ניתנים להשמדה בתקיפה אווירית.
• הרביעית - בהיבט התודעה ההרתעתית, להוכיח יכולת להכרעת האויב בלחימה פנים אל פנים גם במערכיו המוגנים.

לכיבוש רכס הבופור יש תרומה משמעותית בכל ארבע התכליות הללו, ועל כך ראויים פיקוד הצפון וכוחותיו להערכה רבה. נכון, זה עדיין לא פותר את מצוקת תושבי הצפון הממשיכים לספוג את תקיפות האש של חיזבאללה. כאן נבחנת מדינת ישראל ביכולת הנשיאה בנטל המלחמה, בתקווה לימים טובים יותר שיבואו מתוך הישגי צה"ל בלחימה.