ילדי קריית שמונה במהלך האזעקה. צילום: ללא

ה"עימות" הזה מלווה את התושבים ב"קו" יותר מדי שנים

מי האנשים שהמציאות שלהם לא דומה למציאות של שאר האנשים במדינה? • אלו אנחנו, תושבי קו העימות, שהגורל שלנו נקשר לנצח עם המילה "עימות" כנראה – וכמהים לקצת נורמליות

"קולם של תושבי הצפון"... מי אלו האנשים האלו שכבר כמה שנים לא רק שהקול שלהם לא נחשב, הכל אצלם לא נורמלי?

ללא קרדיט

לפעמים כשאני מתעוררת בבוקר ומתארגנת ליום עבודה (לרוב מחוץ לקריית שמונה) זה נראה כמעט נורמלי מה שקורה אצלנו. אבל מה שקורה פה זה הכל חוץ מנורמלי. בימים יותר רגועים, אנחנו "מופתעים" מאזעקה שמגיעה משום מקום - הרי אנחנו בהפסקת אש, מה הקשר עכשיו אזעקה? אבל במציאות, לא היתה פה לרגע אחד הפסקה. והאש? האש ורעמיה הם חלק מפסקול החיים שלנו.

סוללת כיפת ברזל שמוצבת בסמוך חורטת בגוף שלנו כל יירוט שיוצא לקריית שמונה, ולא חוסכת מאיתנו גם יירוטים שיוצאים כדי להגן על החיילים שלנו בלבנון. היציאות, התותחים, הארטילריה - נמצאים כאן כל יום כל היום.

זירת הפגיעה בקריית שמונה, צילום: דוברות עיריית קריית שמונה

ולנו נותר רק לנחש מתי מפציצים חזק בלבנון וסוף־סוף "נכנסים בהם" ומתי זה סתם "בום", שמאפשר לכולם פה להאכיל אותנו בלוקשים שחיזבאללה מורתע ואנחנו במצב טוב יותר ממה שהיינו לפני שנה. לך תדע למי להאמין: למי שמפקיר אותנו כבר שנים, או לתחושת הבטן ולביעותים שמלווים אותנו כאן מאז 7 באוקטובר, שגם אצלנו זה יכול לקרות והם אף פעם לא יפסיקו לנסות.

עוד "יום נורמלי"

הילדים שלי ביקרו בבית הספר שלהם, מתחילת שנת הלימודים, רק כמה חודשים ספורים במצטבר. אחת לומדת במגמת רפואה, השני מתכנן להצטרף למגמת מדעי המחשב. בינתיים, ככל שהזמן עובר כך הם רק מתרגלים למציאות של חוסר עקביות, חוסר יציבות, והבנה שגם ככה אין להם סיבה להתחייב למשהו. כי אף אחד פה לא מתחייב עבורם - אז למה שהם יתחייבו?

בסוף השבוע זכינו להתרעה מוקדמת, לקראת טילים של חיזבאללה. זה היה ב־3:36. בשש בבוקר, כשאני שוכבת בממ"ד לצד שחר שלי בן ה־15, ומנסה להירדם - הבנתי שנגמר כבר הלילה ומתחיל יום חדש. יום "נורמלי", כמו אתמול, כמו הימים שלנו בחודשים האחרונים.

שער נעול בבית ספר בקריית שמונה, צילום: ללא

בעיר שלי נשארו 9,000 תושבים, מתוך 24 אלף שפעם האמינו במקום הזה. כאחת שנולדה וגדלה בקריית שמונה, והחזיקה מעמד 45 שנים, אני אומרת לכם: אני לא כועסת על ה־15 אלף שלא מוכנים עוד לחיות במסכת התירוצים הרופסים האלו שאנחנו שומעים כבר שנתיים. יש לי תחושה שהמשך הגורל של העיר הזאת לא יהיה משהו להתגאות בו.

אז מי אלו האנשים האלו שהמציאות שלהם לא דומה למציאות של שאר האנשים במדינה שלהם? אלו אנחנו, תושבי קו העימות, שהגורל שלנו נקשר לנצח עם המילה "עימות" לעוד הרבה־הרבה זמן.

הכותבת היא תושבת קריית שמונה, בת 45, אם לשני מתבגרים, עצמאית ובעלת עסק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...