כך נראית מלחמה בלי החלטה: הצפון בוער והמחיר רק עולה

חברי העיר אתמול (ראשון), ובצדק, שהתקשורת הישראלית עוברת מהר מדי לסדר היום על הרוגים בלבנון. שמגיע להם, ולנו, יותר: להתעכב על השמות, על הפנים, על הסיפור, ולשאול שאלות. כי מגיע הרגע שדי.

נהוראי לייזר מאילת הוא ההרוג האחרון בלבנון, נכון לעכשיו. צמד המילים האלה - "נכון לעכשיו", מעוררות צמרמורת כשהן נכתבות, אך הן מחויבות המציאות. במצב הדברים הנוכחי בלבנון זה רק עניין של זמן - אפשר שאף זמן קצר, עד שאת פניו היפות של נהוראי יחליפו פנים יפות של עלם חמד אחר, שבקושי התחיל את חייו, כפי שאמרה אתמול אחותו של נהוראי.

לוחמים אמורים להילחם, וצבא אמור להגן ולהיות מקדימה כשהאזרחים מאחור. אין ואסור שיהיה על כך חולק. אבל חיילים הם לא מנחה, ולא קורבן, ולא רע הכרחי. הם כלי בארגז הכלים של המדינה, שצריך להשתמש בו בתבונה למען מטרות ברורות, כי בקצה שלו יש מחיר יקר: חיי אדם.

הדרך שבה צה"ל מופעל כעת בלבנון היא נטולת היגיון. מופעל, ולא פועל, כי צה"ל אינו גוף אוטונומי: הוא מקבל הנחיות מהממשלה ומבצע. כך זה בדמוקרטיה. בישראל אמנם הממשלה - בדגש על האחראים הישירים, ראש הממשלה ושר הביטחון, מנסה לחמוק מאחריות ולהפיל את התיק על הצבא, אך סדר הדברים הוא שמי שקובעת היא הממשלה, ורק היא. הצבא הוא גוף ממליץ; ברצותה הממשלה מקבלת את המלצותיו וברצותה היא דוחה אותן.

צה"ל זועק כבר שבועות ארוכים שהמצב בלבנון בלתי נסבל ובלתי אפשרי. שאי אפשר להגן בדרך הזאת על יישובי ותושבי הצפון, שאי אפשר להגן כך על החיילים, ושאי אפשר לפגוע כך בחיזבאללה. שאין ולא תהיה דרך לנהל מלחמה עם ידיים קשורות מאחורי הגב: או שנלחמים או שלא. ומה שצה"ל עושה עכשיו הוא בעיקר לא, כשהוא נאלץ לפעול בניגוד לכל עקרונות המלחמה.

לממשלה - בדגש על אותם שני אחראים ישירים, הוצגו לא מעט תוכניות ובקשות לפעול אחרת בשבועות האלה. למשל, לחזור לחיסולים של צמרת חיזבאללה בלבנון. למשל, לחזור לתקיפות בדאחיה. למשל, לבצע פשיטות מצפון לליטני. למשל, להרחיב את היקף ותדירות התקיפות ברחבי לבנון. למעט מקרה אחד של חיסול מפקד כוח רדואן של חיזבאללה, אחמד בלוט, לפני שלושה שבועות - כל הבקשות נענו בשלילה.

האחראי לריסון הישראלי הוא הנשיא טראמפ, שכחלק מהפסקת הלחימה באיראן הודיע לישראל שיש גם הפסקת אש בלבנון, ובשבוע שעבר הודיע על הארכת "הפסקת האש" הזו ב-45 ימים נוספים. אלא שמה שקורה בשטח הוא אש ללא הפסקה: חיזבאללה מנצל את נוכחות צה"ל בדרום לבנון, שאותה הוא רואה כהפרת ריבונות, כתירוץ לתקיפות. כדי שלא לעצבן את האמריקנים הוא ממקד אותן בכוחות צה"ל ולא באזרחים, אך התוצאה זהה: הוא מנצל את הידיים הקשורות של ישראל כדי לפגוע בה, להביך אותה ולקלוע אותה לסיטואציה בלתי אפשרית.

עד לפני כמה ימים מיקד חיזבאללה את פעילותו בכוחות צה"ל בדרום לבנון. בימים האחרונים הוא תוקף גם מוצבים מדרום לגבול, כדי לערער עוד יותר את תחושת חוסר הביטחון של התושבים ביישובים הסמוכים. זה יוצר מצב בלתי נסבל שבו הלחימה מתנהלת, הלכה למעשה, על ראשם של תושבי הצפון: די היה להביט אתמול בתלמידי התיכון בקריית שמונה כשהם "לומדים" מתחת לשולחנות בזמן אזעקה, כדי להבין שמשהו כאן משובש מהיסוד.

צה"ל וראשי הרשויות בצפון נאלצים להתמודד עם המציאות הזאת לבדם. ממשלת ישראל - בדגש על אותם שני אחראים ישירים, היא נוכחת-נפקדת. למעט השר יצחק וסרלאוף, אף שר לא באמת מתעניין בצפון. הם לא מגיעים, לא נפגשים, ובקושי מסייעים. מכל מחדלי המלחמה, זה אולי החמור מכולם, משום שאין דבר - למעט הרצון לברוח מאחריות, שמונע מהממשלה לחבק ולתמוך בצפון, במגבלות המצב.

נתניהו, בהיותו באופוזיציה, טען כי הדבר היחיד שבו נבחן ראש ממשלה בישראל הוא ביכולתו להגיד "לא" לנשיא ארצות הברית. ובכן, זה הרגע שבו עליו לומר "לא", כי ה"כן" שהוא אומר כבר חודש וחצי מפקיר את הצפון, את תושביו ואת חיילי צה"ל. ואם ל"כן" הזה יצטרף הסכם עם איראן שיכלול גם את לבנון - כפי שאיראן דורשת, המשמעות תהיה שצה"ל יידרש לסגת מדרום לבנון, חיזבאללה יחזור לכפרים, ישתקם בהדרגה, ובסופו של דבר יחדש את האיום על הצפון.

בצאתה למלחמה השנייה באיראן, בסוף פברואר, דמיינה ישראל שהמשטר בטהרן ייפול, ובעקבותיו הכול יסתדר: הגרעין ייעלם, הטילים ייעלמו, והפרוקסי ייעלמו. זה לא קרה - תוצאה של כשל אסטרטגי מהדהד - ולמרבה הדאגה, המצב כיום הוא שדווקא איראן, שהוכתה קשות, התחזקה במלחמה, ואילו ישראל (וגם ארה"ב) נחלשה.

זה נכון באיראן, וזה נכון גם בלבנון: ערב המלחמה באיראן, חיזבאללה היה מרוסן לגמרי וחשש לפעול, ואילו צה"ל פעל בחופשיות בכל חלקי לבנון (כולל בביירות). כעת חיזבאללה משוחרר וצה"ל מוגבל, ועשוי להיות מוגבל אף יותר בעתיד. וכשמצטרפת לכך רשימה מתארכת של פנים ושמות של נופלים, מתבקש לומר לממשלה - בדגש על אותם שני אחראים ישירים, לעצור ולהכריע: או שנלחמים כמו שצריך, או שעוצרים. כך אי אפשר להמשיך.