המלכוד של צה"ל בלבנון, והתסכול: או שייתנו לנו לפעול או שניסוג

קצת יותר מחודש חלף מאז נכנסה לתוקפה מה שמכונה שלא בצדק "הפסקת האש" בין ישראל לבין חיזבאללה, ובצה"ל גוברים סימני השאלה בנוגע לתכלית ההישארות ברצועת ההגנה בדרום לבנון, כאשר ידי הצבא קשורות מאחור, וחיילים ומפקדים ממשיכים להיהרג ולהיפצע ללא תכלית ברורה.

שלשום היה זה רס"ן (מיל') איתמר ספיר ז"ל, בן 27 מעלי, שנהרג בהיתקלות בדרום לבנון והפך לחייל השמיני שנהרג מכניסת הפסקת האש לתוקפה, וה-21 מאז החלה הכניסה הקרקעית המחודשת ללבנון. אתמול נפצע באורח קשה מפקד חטיבה 401 של השריון כתוצאה מרחפן נפץ, בתקרית שבה נפצע קצין נוסף בדרגת סא"ל באורח בינוני וחייל באורח קל. אגב, אל"ם בידרמן החליף את אל"ם אחסן דקסה ז"ל, שנהרג באוקטובר 2024 בג'בליה שברצועת עזה.

"אין תכלית להישאר כך בלבנון", אומרים מפקדי שטח בכירים בימים האחרונים. "הכוחות ממשיכים להרוס מבנים בדרום לבנון, אבל באמת באמת, צה"ל לא מביא הישגים בלחימה הזו, כפי שהיא מתנהלת כרגע. מח"טים לא מבינים מה רוצים מהם - לא מבינים אם יש הפסקת אש, אם אנחנו בכלל רוצים את הפסקת האש, או רוצים שתיכשל. בשטח, אין הפסקת אש, אבל אי אפשר להפעיל את כל היכולות".

קצין בכיר נוסף המפקד על כוחות בלבנון, אמר למקורביו: "אנחנו עושים הכל כדי להכות בהם כמה שיותר, אבל לצערי הם לא חוטפים מספיק". בכירים נוספים בצבא מדברים על "פלונטר" או "מלכוד", וטוענים שמצד אחד, לא נותנים להם ללכת קדימה, וקושרים את ידיהם בלחימה, ומצד שני, לא מקבלים את ההחלטה לסגת לאחור, כיוון שמשמעות החלטה שכזו היא הפסד.

לכל אלו מתווספת גם ביקורת קשה מאוד על מה שקרה בלבנון במהלך "חיצי הצפון" (כעת מתברר שצה"ל לא היה בהרבה מאוד מקומות בדרום לבנון, למרות הרושם שנוצר בציבור), וגם לאחריו. מאז סוף "חיצי הצפון" בנובמבר 2024 ועד תחילת "שאגת הארי" בפברואר האחרון, פעל צה"ל בחופשיות יחסית ברחבי לבנון, ללא תגובה מצד חיזבאללה.

בצבא אמנם חזרו ואמרו כי קצב השיקום של חיזבאללה גבוה מקצב גריעת היכולות שביצע צה"ל בתקופה הזו, אך נדמה שעד המערכה הנוכחית עם חיזבאללה לא הבנו עד כמה קצב השיקום של ארגון הטרור היה גבוה: חיזבאללה ניצל את הזמן היטב להיערך עם טילי נ"ט, להצטייד בתמ"ס וברחפנים, בדגש על רחפני הסיב, המאתגרים כל-כך את צה"ל וגובים ממנו קורבנות רבים.

לצד האתגרים המבצעיים המורכבים, לא ניתן שלא להזכיר גם את בעיית כוח אדם חמורה המקשה מאוד על צה"ל לממש את ריבוי המשימות המוטלות עליו בכל הגזרות, וגם בלבנון. רק כדי לסבר את האוזן, לאור הנחית הדרג המדיני, בצה"ל נערכים כעת לשהייה ארוכה בדרום לבנון, ולהקמת עשרות מוצבים במקום, אך מעבר לעובדה שאין כרגע תקציב להקים את המוצבים, אין גם כוח אדם שיאייש אותם לאורך זמן.

משבר כוח האדם החריף לא פוסח על חיילי החובה, על אנשי הקבע ועל משרתי המילואים. נכון לרגע זה, משרתים בצבא כ-90 אלף אנשי מילואים, פי יותר משניים מהתכנון המקורי לשנת 2026. באוצר מתלוננים על כך, כפי שחשפנו בתחילת השבוע, אך לפי צמרת צה"ל, כל עוד הדרג המדיני לא מצמצם את המשימות המוטלות על הצבא בגזרות השונות - החזקת רצועת ביטחון בלבנון, בעזה ובסוריה, שמירה על עשרות יישובים חדשים וישנים ביו"ש, הגנה על הגבול המזרחי וששימור מוכנות לאיראן, לא ניתן לצמצם את המספר האסטרונומי הזה, בטח לא באופן דרמטי.

הבעיה היא שככל שחולף הזמן, יותר ויותר בכירים בצה"ל מבינים שלא ניתן להמשיך להחזיק את כל כך הרבה אנשי מילואים בשירות לאורך זמן. אנשי המילואים, טוענים קצינים בכירים, כבר מאבדים את האמון בצמרת הצבא, שלאחר שנתיים וחצי של לחימה לא הצליח להביא להכרעה ברורה וממשית באף אחת מהגזרות.

כשהרמטכ"ל מדבר על כך שהצבא "יקרוס אל תוך עצמו", הוא מתכוון בדיוק לזה, לכך שהצבא לא יוכל להמשיך במתכונת הזו לאורך זמן, כשהדרג המדיני נותן עוד ועוד משימות, אך לא נותן לצבא את המשאבים לכך - לא מבחינת כוח אדם ולא מבחינת תקציב.

אלא שהדרג המדיני, משיקוליו שלו, יש שיגידו שהם ענייניים ויש שיגידו שפחות, לא מוכן לרדד סד"כ באף אחת מהגזרות נכון לרגע זה, ובמקביל, לא פועל באינטנסיביות לגייס לצה"ל אוכלוסיות נוספות כדי להקל על עומס המילואים.

בשיחה עם מפקדי אוגדות בצה"ל, התייחס לכך אתמול הרמטכ"ל זמיר, ושאמר: "כדי לעמוד בכל המשימות ולצמצם את העומד הבלתי נתפס על אנשי המילואים, אנחנו זקוקים להרחבת מעגל המשרתים. זהו עניין מהותי וקריטי לכושר התפקיד המבצעי של צה"ל".