בירושלים אומרים הפסקת אש - ובצפון חיים תחת אזעקות

בסוף השבוע האחרון יצאה שוב הודעה מוושינגטון על הארכת “הפסקת האש” מול לבנון ב-45 ימים נוספים. שוב הצהרות, שוב ניסיונות לשדר מציאות רגועה יותר. אבל מי שחי בקריית שמונה, במטולה וביישובי קו העימות יודע את האמת הפשוטה: אין כאן הפסקת אש.

המציאות נשמעת אחרת לגמרי - הדי פיצוצים, ירי ממסוקים, אזעקות, התרעות רחפנים וילדים שקופצים מכל רעש חריג. בזמן שיש מי שמדבר על “יציבות”, תושבי הצפון ממשיכים לחיות תחת איום מתמשך.

די לשקר לתושבי הצפון. אין “הפסקת אש” כשילדים גדלים בין אזעקות, רחפנים ופיצוצים. בזמן שבמרכז המדינה החיים נמשכים כרגיל, תושבי קו העימות מתמודדים עם האיום הארוך ביותר בתולדות המדינה - איום שנמשך כבר עשרות שנים.

שום מדינה נורמלית לא הייתה מקבלת מציאות שבה הצד השני יורה ומאיים, והאזרחים שלה נדרשים לשתוק ולהתרגל. הגיע הזמן להפסיק להכיל, להפסיק לדחות, ולהסיר אחת ולתמיד את האיום מעל הצפון.

ומה שהכי מטריד זו השתיקה מירושלים.

הודעה דרמטית על הארכת ההסכם מתפרסמת מעל ראשם של תושבי הצפון, אבל ממשלת ישראל כמעט שאינה מגיבה. כאילו מדובר בעוד עדכון טכני חסר משמעות. כאילו אפשר להרגיל ציבור שלם לחיים תחת אש. כאילו יש אזורים במדינה שבהם "נורמלי" הוא לא באמת נורמלי.

אסור לנרמל את זה.

אי אפשר לצפות ממשפחה בקריית שמונה לנהל חיים רגילים כשהילדים יודעים בעל פה היכן המרחב המוגן הקרוב. אי אפשר לדבר על "חזרה לשגרה" כשבכל רגע עלול להופיע כטב"ם מעל העיר או להישמע פיצוץ נוסף בגבול. ואי אפשר להמשיך להשתמש במונח "הפסקת אש" כאשר בפועל צד אחד ממשיך לאיים, לשגר ולנסות לשבש את חיינו.

תושבי הצפון אינם ברווזים במטווח. הם אזרחי מדינת ישראל, והם זכאים לביטחון אמיתי - לא לאשליה תקשורתית של שקט.

וכאילו שלא די במציאות הביטחונית הבלתי נסבלת הזאת, הממשלה אף מקצצת בתקציבים של יישובי הצפון. בזמן שתושבים חיים תחת איום מתמשך, עסקים קורסים ומשפחות נאבקות לחזור לחיים נורמליים - בירושלים מתקבלות החלטות שמחלישות עוד יותר את האזור שנמצא כבר שנים בחזית. במקום לחזק את הצפון, שוב מפקירים אותו.

שיהיה ברור: הפסקת אש אמיתית לא נמדדת בהודעות מוושינגטון ולא בכותרות חגיגיות. היא נמדדת בשאלה אחת פשוטה - האם ילד בקריית שמונה יכול ללכת לישון בלי פחד. נכון לעכשיו, התשובה לצערי עדיין לא.