חיסול אל-חדאד עלול לסמן את יריית הפתיחה לחידוש המלחמה בעזה

עז א-דין חדאד, שחוסל בסוף השבוע בעזה, היה בן מוות. לישראל לא חסרו סיבות ומוטיבציות לחסלו: מי שנמנה על הנהגת חמאס בעשורים האחרונים, מראשי המתכננים והמפקדים של מתקפת 7 באוקטובר, מי שהחזיק סמוך אליו חטופים רבים כמגן אנושי, ומי שהוביל בחודשים האחרונים את מאמצי בניין הכוח של חמאס וסירב בתוקף לקדם את מתווה 20 הנקודות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לשיקום עזה.

חיסולו הוא הישג אופרטיבי של צה"ל והשב"כ, שכמותו ביצעה ישראל אינספור פעמים בשנים האחרונות בכל זירת לחימה אפשרית. הוא מהווה בוודאי מכה מוראלית לחמאס, אך רחוק מלהיות ניצחון אסטרטגי. ניסיון העבר מלמד שיקום לו במהרה יורש, ושהארגון לא ישנה את דרכו. מה שלא הושג בשנתיים של לחימה קשה, לא יושג בעוד חיסול או פחות חיסול; ניצחון מוחלט אין כאן.

ובכל זאת, אפשר ללמוד מהחיסול הזה כמה דברים. הראשון הוא הנחישות המבורכת של ישראל להמשיך ולרדוף את מי שהיו אחראים לטבח הגדול בתולדותיה, בוודאי אם הם ממשיכים למלא תפקיד מרכזי בשורות אויביה. השני הוא העניין המועט שמגלה טראמפ בעזה, שהייתה ה"בייבי" שלו עד לפני כמה חודשים. השלישי הוא נחישותו של חמאס להמשיך ולאחוז בעזה, מדינית וצבאית. הרביעי הוא היעדר פתרון כלשהו, בניגוד למובטח, לסוגיית עזה. והחמישי, בהמשך לכך, הוא האפשרות - שאינה רחוקה כלל ועיקר - לחידוש הלחימה ברצועה בהיקף נרחב.

צה"ל נערך לכך בחודשים האחרונים ומרחיב בינתיים את השטחים שהוא מחזיק מצידו המערבי של הגבול (יותר מ-50% משטח הרצועה). גם חמאס נערך ללחימה, בעיקר בהיבטי גיוס לוחמים והצטיידות באמל"ח. בינתיים הוא נזהר שלא לתת לישראל תירוץ לפתוח במערכה מחודשת, אם כי קשה להמר שזה לא יקרה בחודשים הקרובים. למערכת הבינלאומית, בהובלת המתווך ניקולאי מלאדנוב, צפויה מלאכה רבה במאמץ למנוע את חידוש הלחימה.

בינתיים עסוקה המערכת הבינלאומית בעיקר באיראן. דיווח אתמול ב"ניו יורק טיימס" רימז על מה שנכתב כאן בשבוע שעבר: המערכה קרובה לחידוש, בהיעדר מוצא מדיני. טראמפ נדרש לכך כעת, עם שובו מסין, ולאחר שנכשל במאמציו לרתום את ההנהגה בבייג'ין ללחץ אפקטיבי שיגרום לטהרן לוויתורים במו"מ. הוא יעשה זאת (אם יעשה) בחוסר חשק בולט: הגנרלים שלו מתקשים להבטיח שיצליחו להשיג כעת את מה שלא הצליחו להשיג בשישה שבועות של לחימה במרץ ובאפריל.

הדברים אמורים בעיקר בסוגיית הגרעין, וכן בכל הקשור לפתיחה בכוח של מיצרי הורמוז. היעד של הפלת השלטון נותר בצד, לעת עתה לפחות, אם כי בישראל עדיין מקווים לאפקט דומינו שיגרום לכך לקרות. בוושינגטון, דומה, השאיפות צנועות יותר: שמתקפה צבאית קצרה ואינטנסיבית תגרום לטהרן לוותר, בטרם תיפגע יותר.

טראמפ מעוניין שהמערכה הזו תסתיים בטרם תיפתח החגיגה הגדולה שלו: משחקי המונדיאל. איראן מודעת לכך, ולא בטוח שתשתף פעולה עם לוח הזמנים האמריקני. על ישראל להיות ערה לכך, בעיקר בהיבט של ויתורים אפשריים במו"מ שמתנהל ויתנהל כל העת מאחורי הקלעים.

אם טראמפ אכן יורה על תקיפה, סביר שהיא תמוקד בתשתיות הלאומיות באיראן. אפשר להניח שישראל תהיה חלק מהמאמץ המלחמתי, כדי להגביר את הלחץ על טהרן. המשמעות היא גם חידוש המתקפה על העורף; היממות הראשונות צפויות להיות אינטנסיביות, לאחר שאיראן שיקמה חלק ניכר ממערך השיגור שלה.

פתרון המבוי הסתום באיראן ישפיע גם על ההתפתחויות בזירה הלבנונית. ביום חמישי הסתיים סבב שיחות נוסף בין ישראל ללבנון בוושינגטון, שתואר כמוצלח, אולם המפתח נותר באיראן. אם טהרן תצליח לכרוך את חיזבאללה בהסדר שיושג בעניינה, יתקשו ישראל ולבנון לפרקו. לעומת זאת, אם ישראל תצליח לשוב ולהפריד בין הזירות ולאיים באופן נרחב על הארגון, היא תסייע לממשלת לבנון ולגורמים בינלאומיים אחרים לקדם תהליך שעשוי לצמצם את השפעתו של חיזבאללה על לבנון ועל ישראל.