מוקדם להעריך את משמעות סעיפי מתווה המסגרת המתגבש להסכם בין איראן לארה"ב. מנקודת המבט הישראלית, המגמה המסתמנת עלולה להסתכם באכזבה. במטרות שהוגדרו בישראל ביציאה למלחמה נכללה המטרה לסיכול יכולת הייצור של נשק גרעיני באיראן, ובנוסף לכך עוד שתי מטרות: פגיעה במערך הטילים הבליסטיים והפסקת התמיכה וההפעלה של ארגוני הטרור השלוחים.
ככל הנראה, הממשל האמריקאי ממוקד רק במטרה הראשונה. ובכל זאת, טעות תהיה לסכם את המלחמה ככישלון. לא זו בלבד שההישג המצטבר בתקיפות צה"ל והצבא האמריקני הוא רחב היקף באורח חסר תקדים, הוא גם משמעותי בהיבטי העליונות שהושגה על כל מרכיבי המערכת הצבאית האיראנית. ניתן לצפות כי להישגים אלה תהיה בעתיד תוצאה מועילה.
בהתבוננות הזו על השגי המלחמה, ראוי להסביר כיצד פעם אחר פעם, בהתמודדות ארה"ב ומדינות המערב - ובהן ישראל - למול כוחות ההתנגדות האיסלאמיים, למרות הישגים צבאיים מובהקים, המלחמה אינה מסתיימת בצורה משכנעת של ניצחון.
הסיבות לכך רבות, וברובן מתכנסות להקשר התרבותי והדתי המכונן התייחסות שונה לתופעת המלחמה. בבסיס הגישה למלחמה בתרבות המערב מונחת התביעה לנהל אותה על פי אמות המידה המקובלות לניהול מקצועי אחראי ורציונלי. בתוך כך נכללת הדרישה לניהול על פי מטרות מוגדרות ויעדים ניתנים למדידה כמותית.
בהכוונה זו מצפים לתכנון מפורט של התפתחות שלבי המלחמה עד למצב הסיום, שאף הוא מתבקש להיות מתוכנן מראשית הדרך. בכך נקבעת גם מסגרת השיפוט של הציבור להישגי המלחמה. זו תפיסה תרבותית עמוקה המציבה גם את תופעת המלחמה על מסילת הניהול של הנדסת תעשייה וייצור. בוודאי קיימים תהליכים רבים ומרכזיים בניהול המלחמה הנדרשים למצוינות תכנונית ותפעולית באמות מידה הנדסיות.
אלא שהמלחמה במלוא ממדיה שונה במאפייניה הכאוטיים מכל מה שמוכר בשיטות הניהול של מפעל ייצור. במלחמה למשל, מוכרת התופעה של ניצחון מערכתי ואסטרטגי המושג לעיתים, למרות רצף של כישלונות טקטיים. זו הייתה לדוגמה התוצאה של קרבות לטרון בתש"ח.
למרות ניסיונות כושלים לכיבוש מצודת לטרון, הושגה המטרה העיקרית של המבצע לפריצת הדרך לירושלים באמצעות דרך בורמה. מצב כזה לא יכול להתרחש במפעל תעשייה. קשה להעלות על הדעת מפעל מוצלח ורווחי לייצור מכוניות שבמצב הסיום בקצה פס הייצור, עומדות מכוניות מלאות תקלות.
במבט הזה, יש מה ללמוד מרעיון המלחמה של נשיא מצרים סאדאת ביציאתו למלחמת יום כיפור. הוא הניח מראש שצבאו לא יוכל לכבוש במלחמה את חצי האי סיני. הוא ציפה מהמלחמה שיזם ליצירת טלטלה שתחולל בהמשך מגמות שיקדמו תהליך מדיני בו יצליח להביא לסיום הכיבוש הישראלי.
במתווה רעיוני זה, היה יכול להכיל גם את הכשלון הטקטי והמערכתי בשדה הקרב, כאשר צה"ל חצה את התעלה וכיתר את הארמיה השלישית. ראוי ללמוד מהאופן בו ניסח את מטרת המלחמה ב-1 אוקטובר 1973: "לערער את תורת הביטחון הישראלית, על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים, במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר ולשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו תובע מחיר שהוא גבוה מידי בשבילו".
באמות המידה המקובלות בישראל, גם על פי המלצת וועדת ווינוגרד בסיום מלחמת לבנון השנייה, מטרת מלחמה כזו לא הייתה יכולה להיות מוגדרת לצה"ל. היא מופשטת מידי ואינה ניתנת למדידה כמותית.
בהשראת סאדאת מומלץ לשיח הישראלי הבוחן את הישגי המלחמה להיפרד משיפוט המלחמה באמות מידה הנדסיות. במבט כולל הבוחן את המלחמה גם בממדים רוחניים ותרבותיים, ובהם חוסן לאומי, הישגי המלחמה האחרונה ניתנים לתיאור חיובי מעורר תקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו