"הפסקת אש? קיימת אולי רק בדרגים הגבוהים"

חיילי יחידת דבורה יצאו זה עתה ממשימה בלבנון. אנחנו נפגשים עם קציני היחידה בגבול הצפון - מולנו מיתמר עשן מכפר וברקע מרעישה סוללת תותחים שהוצבה כאן לפני ימים אחדים. רוב הבתים בכפר ממול עדיין שלמים, וטרם טופלו. בצה"ל החליטו להוציא ביומיים האחרונים את מרבית הבאגרים שהיו אחראים על הריסת התשתיות בכפרים - לאחר שהפכו ליעד של רחפני נפץ של חיזבאללה. כעת מפוצצים את הבתים בחומר נפץ.

יחידת דבורה, יחידת ההתערבות המהירה של אוגדה 91, הוקמה לפני כחמש שנים - עוד לפני 7 באוקטובר. המטרה היתה מענה מהיר לפלישה של כוח רדואן. היא מתבססת על תושבי קו העימות עצמם, ויותר מ־80% מלוחמיה הם בני המקום. כעת שתי פלוגות מתפרסות לאורך הגבול. "אנחנו יכולים לטפל בשני אירועים במקביל, על שני יישובים", אומר מפקד היחידה, רס"ן ה', תושב אחד הכפרים בגזרה. "ללוחמים יש נשק בבית ואמצעים, ואנחנו יודעים להגיע תוך זמן קצר מאוד".

האיום השתנה

היום ברור לכולם, בוודאי לנוכח מה שקרה בדרום, כי ההיערכות של צה"ל אז לא היתה מספיקה מול אלפי מחבלי רדואן. גם כעת, בעוד בצה"ל מנסים לצייר לתושבי הצפון מציאות שקטה והצלחות מול החיזבאללה, את חיילי יחידת דבורה אי אפשר למרוח. הם נכנסו הפעם לתמרן בלבנון במבצע "שאגת האר"י, כשהם מגינים על הבית והמשפחות שלהם שממשיכות להתגורר ביישובי קו העימות.

רסן (מיל') ע': "נכנסתי לבית במיס אל־ג'בל - היה אוכל חם, ולידו המשגר. בצומת סמוך מצאנו מארב מסודר עם רובי צלפים, מטענים ו־RPG. הם ברחו כשהתמרון התחיל"

המציאות הבלתי אפשרית שצה"ל פועל בה, שאיום הפשיטה וירי הנ"ט התחלף באיום רחפני נפץ שמאיימים בעיקר על הכוחות הפועלים בתוך לבנון, גורם לרבים להרגיש שהם פועלים בידיים קשורות. מציאות אחרת מזו שמדברים עליה במונחים של "הפסקת אש". עבורם, המלחמה לא נעצרה - היא רק שינתה צורה.

כשהחלה "שאגת הארי", היו לוחמי דבורה מהראשונים שהתייצבו. בעוד כוחות עיבוי אחרים התעכבו - הם כבר היו בשטח, מחזקים את הקו. "נכנסנו לכפרים והשמדנו תשתיות", אומר רס"ן (מיל') ע', מפקד הפלוגה בגזרה המזרחית. "היינו בכל נתיבי החדירה שאיימו עלינו. זה מקום שגדלנו בו - פתאום אתה עומד בתוך הנקודות שהסתכלת עליהן כל החיים".

רס"ן (מיל') ט', קצין האג"ם של היחידה המתגורר באחד הקיבוצים צמודי הגבול: "בסוף אתה באל־עדייסה ורואה את הבית שלך מלמעלה. אתה מרגיש יותר ביטחון לגור פה - כי השמדת תשתיות אויב בפנים".

התמונה שהם מתארים מורכבת. כפרים ריקים, בתים נטושים לכאורה - אבל גם עדויות לנטישה חפוזה. "נכנסתי לבית במיס אל־ג'בל, היה אוכל חם - ולידו משגר", מספר רס"ן (מיל') ע'. "בצומת סמוך מצאנו מארב מסודר: רובי צלפים, קלצ'ניקוב, מטענים ו־RPG משני הצדדים. הם ברחו כשהתמרון התחיל".

תחושת שליטה

למרות השיח על רגיעה, בשטח התחושה אחרת לחלוטין. "אנחנו לא יודעים מה זו הפסקת אש", אומר רס"ן ה'. "זה קיים אולי בדרגים הגבוהים". הלוחמים מציינים גם שינוי מדיניות ברור: "עד 'שאגת הארי' לבנונים הסתובבו בכפרים. היום יש קו צהוב והם לא מגיעים. זה שינוי מהותי".

הפעילות המבצעית יצרה תחושת שליטה מחודשת. "התשתיות שאנחנו משמידים - זו פגיעה משמעותית, לא משהו שחוזר מייד", מדגיש רס"ן י', מפקד פלוגה בגזרה המערבית. אך האיום לא נעלם - הוא השתנה. "גדלתי עם קטיושות במקלטים", אומר רס"ן ע'. "אבל פשיטה זה סיפור אחר לגמרי. בפגישת ההקמה של היחידה דיברו על פשיטה. בשביל זה אני כאן".

רס"ן ט': "חזרתי לקיבוץ ואמרו לי: אנחנו מרגישים יותר בטוחים כשאתה שם. הרבש"ץ בקיבוץ השכן אמר לי: אני רואה אתכם בעיניים וזה נותן ביטחון"

הקשר הישיר בין הלוחמים לקהילות מאחוריהם בולט כמעט בכל משפט. "חזרתי לקיבוץ ואמרו לי: אנחנו מרגישים יותר בטוחים כשאתה שם", מספר רס"ן ט'. "הרבש"ץ בקיבוץ השכן אמר לי: אני רואה אתכם בעיניים וזה נותן ביטחון".

לקראת סיום, הצלם שלנו אייל מרגולין, תושב מלכיה, מוטרד מהאורות שהוא רואה בלילה בבתים מהצד השני של הגבול. "אלה מערכות סולאריות שנדלקות בלילה", מסבירים לו הקצינים, "תאמין למה שאתה רוצה. אנחנו בדקנו את זה בעשרות בתים".