"ברית של צורך, לא של נוחות": מה עומד מאחורי הקשר של ישראל עם המדינה השכנה?

שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן במלחמת “שאגת הארי” אינו רק פרק נוסף ביחסים בין שתי מדינות שכנות, אלא ביטוי למערכת אינטרסים עמוקה, מורכבת ולעיתים גם שברירית, שמעצבת את היציבות האזורית כולה. התמונה של הקשר בין המדינות רחבה, כזו שמתחילה הרבה לפני שדה הקרב ונוגעת בשאלות של יציבות שלטונית, לחץ בינלאומי והישרדות אזורית.

“כדי להבין את מקומה של ירדן בתוך המשוואה האזורית, יש להסתכל קודם כל פנימה”, מסבירה רות וסרמן לנדה, ממכון משגב לביטחון לאומי ולשעבר סגנית שגריר ישראל במצרים. הממלכה ההאשמית מתנהלת לאורך שנים תחת עומס מתמשך של אתגרים מבניים: כלכלה חלשה, תלות בסיוע חיצוני, שיעורי אבטלה גבוהים ובעיקר הרכב דמוגרפי רגיש שבו רוב משמעותי כ-76% מהאוכלוסייה הוא ממוצא פלסטיני.

לצד זאת מתקיימים מתחים היסטוריים בין מרכזי הכוח השבטיים לבין האליטה השלטונית, כאשר המלך נדרש לאזן בעדינות רבה בין נאמנויות שונות כדי למנוע הפיכה.

בתוך המציאות הזו פועלים גם גורמים אסלאמיסטיים, חלקם בעלי השפעה ציבורית לא מבוטלת, המנסים לערער את הסדר הקיים. וסרמן לנדה מדגישה כי חוסר היציבות אינו רק פוטנציאלי אלא מוחשי, ומתבטא ברגישות גבוהה לכל טלטלה אזורית. “המשטר הירדני חי כל הזמן על קו דק”, היא מתארת, “בין שמירה על יציבות לבין חשש מהתפרצות פנימית”.

מיתוס שדורש תיקון

אלא שלצד השבריריות, מדגיש פרופ’ רונן יצחק, ראש החטיבה ללימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר ירדן במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, כי יש גם מיתוס שדורש תיקון. “ירדן נחשבת מדינה יציבה והיא אכן בין המדינות היציבות ביותר במזרח התיכון. למרות הקשיים הכלכליים והפוליטיים, צריך להעמיד דברים על דיוקם”, הוא אומר.

לדבריו, שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן נשען על תשתית ארוכת שנים שבמרכזה גם תפיסה אסטרטגית מוקדמת כלפי איראן. “המלך עבדאללה השני היה הראשון שזיהה את הסכנה האיראנית כבר ב-2004”, מציין יצחק, “לא רק בהיבט הגרעיני אלא גם בהיבט של חתרנות אזורית”. באותן שנים טבע המלך את המונח “הסהר השיעי” והתריע מפני התבססות איראנית במרחב הערבי.

לדברי יצחק, ההבנה הזו הובילה למהלכים אזוריים רחבים. “ירדן מילאה תפקיד חשוב ביצירת הברית האסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ”, הוא אומר. “היא הייתה מתווכת ויוזמת כבר באמצע שנות ה-2000 מתוך הבנה שיש זהות אינטרסים מול האיום האיראני”. לדבריו, התהליך הזה הוא אחד היסודות שהובילו בהמשך להתגבשות הקשרים הפומביים בין ישראל למדינות המפרץ, ובראשם הסכמי אברהם.

יצחק מוסיף כי גם בזירה הפנימית בירדן קיימת הסתייגות עמוקה מאיראן. “הירדנים לא אוהבים את איראן”, הוא אומר, “ובמובנים רבים אפילו יותר מאשר את ישראל או את ארצות הברית”. לדבריו, איראן נתפסת כגורם שמנסה לערער מבפנים את היציבות, הן בעיני המשטר והן בעיני חלקים משמעותיים בציבור.

צומת אסטרטגי מרכזי

על הרקע הזה, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לירדן מתרחב לאורך השנים למגוון תחומים. “לאורך השנים האחרונות ישראל שיתפה פעולה עם ירדן במישור האסטרטגי”, אומר יצחק. “נעשו מעצרים של פעילים שעבדו בשירות איראן ונעשו מהלכים משותפים כדי לנטר קבוצות חתרניות”. לדבריו, שיתוף הפעולה מתקיים גם ברמות השטח, כולל תיאום בין כוחות הביטחון לאורך הגבול.

אחד הביטויים המובהקים לעומק הקשר הוא בסיס חיל האוויר הירדני “מואפק א-סלטי” שבאזור אל-אזרק. “זה הבסיס המרכזי שמתרחשת בו הפעילות נגד איראן”, אומר יצחק. הבסיס, שמשרת גם את הקואליציה הבינלאומית, כולל נוכחות אמריקאית ואירופית והפך לצומת אסטרטגי מרכזי. “יש שם מטוסים אמריקאיים, בריטיים ואחרים והוא קולט גם מערכות הגנה אווירית מתקדמות”, הוא מסביר.

לפי פרסומים זרים, חלק ממערכות ההגנה שמסייעות לישראל פועלות מהבסיס הזה. “שם נמצאות מערכות היירוט והרדארים שנותנים התרעה”, אומר יצחק, ומדגיש כי גם הירדנים עצמם פועלים באופן אקטיבי. “הם מיירטים טילים בליסטיים וכטב”מים שמשוגרים לעבר ישראל”.

לדבריו, ירדן היא שחקן ייחודי בזירה האזורית גם בהיבט נוסף. “זו המדינה היחידה באזור שמאפשרת בפועל שימוש במרחב האווירי שלה לצורך ההתמודדות האמריקנית עם האיום האיראני”, הוא אומר.

לא תיאום נקודתי

עם זאת, המעורבות הזו מגיעה עם מחיר. לפי דיווחים שונים, איראן ניסתה לפגוע בבסיס ואף הצליחה לפגוע בתשתיות מסוימות. במקביל נרשמו פגיעות אזרחיות בשטח ירדן, כולל בתים שניזוקו ועשרות פצועים, בעיקר כתוצאה משברי יירוט. נתונים אלה ממחישים כי ירדן אינה רק שותפה אלא גם חשופה ישירות לאיומים.

המתיחות הזו אינה תיאורטית בלבד. בעבר הבהיר שר החוץ הירדני איימן א-ספדי כי “מדינתנו נפגעה מאוד מהטילים ששיגרה איראן שחלקם נפלו בשטחה”, והדגיש כי ירדן “לא תאפשר פגיעה בריבונותה ובביטחון אזרחיה לא מצד ישראל ולא מצד איראן”. גם המלך עבדאללה השני הבהיר כי ארצו לא תשמש זירת קרב בעימותים אזוריים.

על רקע זה שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן בזמן המלחמה מקבל ממד אסטרטגי עמוק יותר. לא מדובר רק בתיאום ביטחוני נקודתי אלא בהבנה הדדית של אינטרסים קיומיים. ירדן, שמודעת לפגיעותה הפנימית, רואה ביציבותה של ישראל גורם מייצב גם עבורה, בעוד ישראל מבינה כי היחלשות של ירדן עלולה לפתוח חזית חדשה בגבולה המזרחי.

במקביל, ועל פי דיווחים שונים, מאות כטב”מים וטילים חדרו למרחב הירדני בשנים האחרונות ורובם יורטו. “היירוטים נעשים גם באמצעות מערכות וגם באמצעות מטוסים ירדניים שפועלים באופן פעיל”, אומר יצחק. עם זאת הוא מדגיש כי הפער בין המציאות לנרטיב הרשמי נשמר: “באופן רשמי הירדנים אומרים שהם מגנים על המרחב האווירי שלהם”.

וסרמן לנדה מדגישה כי האינטרסים המשותפים הללו אינם תיאורטיים בלבד אלא מתורגמים לשיתוף פעולה בפועל גם אם לעיתים הרחק מעיני הציבור. “הקשר בין ישראל לירדן הוא קשר של צורך הדדי לא של נוחות. זה קשר שנבחן ברגעי משבר ודווקא שם הוא מוכיח את עצמו”.

האויב המשותף גבר על העוינות

עם זאת, לשיתוף הפעולה יש גם גבולות ברורים. דעת הקהל הירדנית, שמושפעת עמוקות מהסכסוך הישראלי פלסטיני, מביעה לא פעם התנגדות לקשרים עם ישראל ועם ארצות הברית ולעיתים אף יוצאת להפגנות וקוראת לניתוק היחסים. אלא שלדברי פרופ’ יצחק, התמונה מורכבת יותר: לצד הביקורת כלפי ישראל והמערב, קיימת בירדן עוינות עמוקה ואף חריפה יותר כלפי איראן.

“הירדנים לא אוהבים את איראן”, הוא מדגיש, “ובמובנים רבים אפילו יותר מאשר את ישראל או את ארצות הברית”. במובן הזה, גם כאשר הרחוב מביע התנגדות לשיתופי פעולה עם ישראל, תפיסת האיום האיראני ממשיכה לעצב את מדיניות הממלכה ומאפשרת את המשך התיאום הביטחוני מאחורי הקלעים.