הודעתו אמש של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי "הורה לצה"ל לתקוף בעוצמה מטרות חיזבאללה בלבנון", צריכה לעמוד למבחן. השבועות האחרונים הוכיחו כי יש פער גדול בין ההצהרות בישראל לבין המעשים בשטח בלבנון, וגם כעת לא ברור מה כלול "בעוצמה" הזאת – כמה זמן היא תימשך, אילו מטרות ייכללו בה, ובאיזה אזורים בלבנון.
כזכור, הורה הממשל בוושינגטון לישראל שלא לתקוף בביירות, ובהמשך לכך – לנצור כליל את האש בלבנון. גם ההחלטה על הארכת הפסקת האש, ביום חמישי האחרון, התקבלה מעל ראשה של ישראל, למרות שחיזבאללה מפר את הפסקת האש בשיטתיות עם מתקפות יומיומיות של רקטות וכטב"מים לשטח ישראל ולעבר כוחות צה"ל בדרום לבנון.
זאת מציאות בלתי אפשרית ובלתי מתקבלת על הדעת, שהיא תולדה של הפקעת הביטחון הלאומי של ישראל בידי טראמפ. היא גם תוצאה של ההחלטה הישראלית לנהל את המו"מ הישיר מול ממשלת לבנון "תחת אש", שמתהפכת על ראשה. קשה להניח שתקיפות כעת ירתיעו את חיזבאללה, שמוכיח יכולת עמידה ונחישות גבוהות מכפי שהוערך ערב המלחמה. הארגון מבין שדווקא ישראל נתונה בלחץ, ומנצל זאת לתועלתו.
לישראל אין מוצא נוח מהסיטואציה שנקלעה אליה. היא הבטיחה לתושבי הצפון לרסק את חיזבאללה, ולא תעמוד בהתחייבותה. היא מתקשה גם כעת לספק להם ביטחון מלא, כשהם נתונים בכל עת לאיום וסכנה. למעשה, המצב הנוכחי בצפון גרוע מזה ששרר באיזור ערב המלחמה עם איראן: אז חיזבאללה היה מורתע באופן מלא וישראל עשתה ככל העולה על רוחה (כולל חיסול של מאות מאנשי הארגון), וכעת המשוואה השתנתה – ולא לטובה.
במצב הדברים הזה איומי סרק והצהרות לא יעזרו. על נתניהו לתאם עמדות וגבולות גזרה עם הממשל בוושינגטון, שמוטרד הרבה יותר מהנעשה באיראן. עליו גם להאיץ את הטיפול בישובי הצפון, שהיחס כלפיהם ממשיך להיות מביש. בהיעדר ביטחון מלא – שנראה שלא ניתן לספקו כעת – המינימום הוא להעניק לאיזור יחס מועדף כדי לבלום את המגמה המסוכנת של נטישת תושבים.
איראן ממשיכה להעלות את סכום ההימור
בינתיים, בזירה האיראנית, נמשכת דיפלומטית האיומים בין הצדדים. נטישת המו"מ-שלא-התקיים מלמדת שבוושינגטון וגם בטהרן מוכנים להמשיך ולהעלות את סכום ההימור. איראן, כך נראה, סבורה שטראמפ אינו מעוניין בחידוש המלחמה. לא בטוח שהיא טועה, אם כי גם בישראל מתקשים כעת לקרוא את מהלכיו של הנשיא האמריקני, שהופך את דעתו בתכיפות גבוהה.
בישראל כבר השלימו עם העובדה שלפחות שתיים ממטרות המלחמה – הפסקת ייצור הטילים והפסקת הסיוע לפרוקסי – לא יתממשו, ונראה שגם החלפת המשטר תמתין להזדמנות אחרת. נותר הגרעין, שהוא הסוגיה שבשמה (לפחות באופן רשמי) נפתחה המערכה.
ספק אם ניתן יהיה להשיג יותר מהסכם שירחיק את איראן מיכולת גרעינית לתקופה ממושכת, אבל גם ספק אם חידוש המלחמה יביא תוצאה טובה מזאת. על ישראל להתעקש שהאורניום המועשר לרמה גבוהה יורחק מידיה, ושהמתקנים והמעבדות יושמו תחת פיקוח קפדני. זאת אמנם חצי תאווה, אבל בעת הזאת דומה שהיא עדיפה על משאלות-לב שספק אם ניתן לממשן.
ממשלת ישראל מתעטפת בשתיקה
מתבקש היה שהצמרת המדינית בישראל, בהובלת נתניהו, תתייצב מול הציבור ותאמר לו ביושר את כל אלה, בזירה הלבנונית ובזו האיראנית. במקום זאת היא מתעטפת בשתיקתה, ומסתפקת בהודעות ובסרטונים. זאת התנהלות פחדנית, שהיא המשך ישיר לתופעות פסולות אחרות שנחשפות על בסיס כמעט יומיומי. האחרונה ביניהן היא מחלת הסרטן של נתניהו, שעדיין רב הנסתר בה על הגלוי.
לא רק העובדה שראש הממשלה שיקר בנוגע למצבו הרפואי (לא בפעם הראשונה), ושגם הצוותים הרפואיים היו (ועודם) שותפים להסתרה, אלא שלא ברור עד כמה השפיעו מחלתו והטיפולים בו על תפקודו ועל ההחלטות שקיבל. בסבך העניינים הרב-גזרתי שבו ישראל נתונה נדרשת התנהלות שקופה ועניינית מזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו