"המטרה שלנו: לוודא שאין מנהרות"

בזמן שאנחנו נוסעים על שביל החול, בין פריחת חרציות לחורבות של מה שהיה פעם אזור תעשייה, מתקבל בקשר דיווח על איתור מנהרה. הקצין שיושב בכיסא המפקד של ההאמר מרשה לעצמו לחייך: "הבאת לנו את המזל", הוא אומר לי. "כבר כמה שבועות אנחנו מחכים לרגע הזה".

שתי דקות אחר כך אנחנו מגיעים ליעד, 100 מטרים בלבד מהקו הצהוב החוצה את רצועת עזה לשניים. כבר תקופה ארוכה כוח קודחים של צה"ל זוחל לאורך הקו הזה, בסבלנות ובשיטתיות, ובכל כמה מטרים חופר עוד בור עמוק־עמוק אל תוך האדמה. "זה פרויקט הנדסי מטורף", אומר לי הקצין.

שורה של מקדחים גדולים פרוסים כאן, ולצידם זוגות של חיילים מכוסי חול, גריז וזיעה, סיגריה ביד אחת וביד השנייה קונסולה ששולטת בעוצמת סיבובי המנוע. אני מסתכל עליהם ונזכר בסרט "ארמגדון". הם יושבים מתחת לשמשיות באמצע החולות, שעות ארוכות בכל יום, מנקבים את הקרקע פעם אחר פעם, מטר אחר מטר. מקדחי הספירלה של החופרים נעצרים רק אם הגיעו למי תהום או אם חשפו מנהרה.

בדרך כלל, החפירה מסתיימת במי התהום. אבל היום, כאמור, הבאתי להם את המזל. אחד החופרים - איש מילואים, כמו שאר החופרים והלוחמים פה בגזרה - מאפשר לי להציץ במצלמה שהוחדרה לתוך החור באדמה. אפשר לראות בבירור שהקידוח שלנו פגע במנהרה, שקירותיה המלבניים נתמכים בלוחות בטון.

בינגו! "המטרה שלנו", אומר הקצין, "היא לוודא שאין עוד מנהרות כאלה בשטח".

כך נראה חוד החנית של המאמץ הקשה שמנהלת חטיבה 205 לאורך הקו הצהוב. את הקודחים מאבטחים חיילים ששוכבים על סוללת עפר בנשקים מכוונים מערבה, שני טנקים ודחפור D9, לפחות רחפן אחד שמתצפת מעלינו, ועוד מערך קרבי גדול שמתפרס מכאן מזרחה, עד לגדר הגבול הישנה המפרידה בין ישראל לרצועת עזה.

אנחנו נמצאים במה שהיה פעם ג'וחור א־דיכ, כפר עזתי שממוקם בין סג'עייה בצפון לבורייג' בדרום. הכפר עצמו נהרס מזמן עד היסוד, ולא נותרה בו אבן על אבן.

אם פעם האזרחים והגדר הפרידו בין מחבלי חמאס לשטח ישראל - היום הצבא עושה זאת בגופו, כשהאזרחים וגדר הגבול נמצאים מאחוריו. "הבנו שככה צריך לעשות הגנה"

מבין הקוצים שמולנו אפשר לזהות בקלות שורה ארוכה של בטונדות צהובות, שמסמנות את הקו הצהוב שמפריד בין האזורים שבשליטת חמאס וצה"ל. ממש מעבר לבטונדות חולף רחוב סלאח א־דין - "ציר טנצ'ר", כפי שמכנים אותו במפת הקוד הצבאית - שבו נוסעות עכשיו משאיות עזתיות באין מפריע.

לרוב שקט ופסטורלי כאן. עד שלא. "בתדירות נמוכה מנסים לבדוק אותנו ולחצות את הקו הצהוב. בדרך כלל מדובר באנשים לא חמושים שרוצים לאסוף מודיעין", אומר הקצין. "לפני כמה ימים היו פה שניים שהגיעו בתחתונים ובידיים מורמות. הם ביקשו להסגיר את עצמם".

שלוש דקות מקיבוצי העוטף

מערך הכוחות הצה"לי בצד המזרחי של הקו הצהוב לא רק מאפשר את פרויקט הקידוח השאפתני, אלא גם מונע חדירה של מחבלים, שיכולים להגיע מכאן לאחד מקיבוצי העוטף בתוך שלוש דקות נסיעה. מדובר בשינוי של 180 מעלות לעומת שיטת ההגנה שהיתה נהוגה כאן עד ל־7 באוקטובר: אם פעם האזרחים והגדר היו מפרידים בין מחבלי חמאס לשטח ישראל - היום הצבא עושה זאת בגופו, כשהאזרחים וגדר הגבול נמצאים מאחוריו. "הבנו שככה צריך לעשות הגנה", מודה הקצין.

השינוי בגישה האסטרטגית מקבל גם סמנטיקה משלו. "אנחנו בצה"ל רגילים שהמילה 'קרב' מקושרת אך ורק להתקפה", ממשיך הקצין. "אנחנו כאן בקרב מסוג אחר לגמרי. קרב הגנה. זה קרב נגד השחיקה, נגד השגרה. זה קרב נגד עצמך".

לדברי הקצין, המוצב הזה נועד למנוחה וללוגיסטיקה. רוב הפעילות מתבצעת מחוץ למוצבים: מארבים, תצפיות וסיורים שנועדו למנוע ממחבלי חמאס לחצות את קו הגבול החדש

במסגרת הקרב הזה, צה"ל הקים שורה של מוצבים לאורך "רכס השבעים", שנמצא בחלק המזרחי של רצועת עזה ומאפשר תצפית עד הים. לא נראה שמישהו אי־פעם מתכוון לפנות את המוצבים האלה מכאן, ובאופן כללי נראה שצה"ל התמקם היטב בשטח וכבר מרגיש כאן בבית. במוצב שבו אנחנו מבקרים יש גם פינת קפה עם נרגילה, כמה כלבים משוטטים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים, וגם טנקים, מצלמות ועמדות ירי.

לדברי הקצין, המוצב הזה נועד למנוחה וללוגיסטיקה. רוב הפעילות מתבצעת מחוץ למוצבים, באמצעות מארבים, תצפיות וסיורים שנועדו למנוע ממחבלי חמאס לחצות את קו הגבול החדש. זו רצועת ביטחון, שאפשר להקיף אותה במבט אחד מרכס השבעים.

"הלו"ז שלנו במוצב הוא שאין לו"ז", אומר המפקד, "המטרה שלנו היא שבצד השני לא יזהו אצלנו שגרה מסוימת".