יום שישי, 11:00, בית החולים רמב"ם בחיפה. בכניסה יושב חייל מילואים על כיסא גלגלים. רק לפני שבוע פונה מלבנון במצב קשה, לאחר שכלי דם מרכזיים בגופו נפגעו. מנות הדם שקיבל בשטח, הטיפול במסוק בשיטות חדשות והפינוי המהיר - הם שהצילו את חייו. לצידו עומדת אימו המודאגת. שלושה בנים נוספים שלה נמצאים כעת בלבנון. "מחכים לי ביחידה. אני רוצה להחלים כמה שיותר מהר ולחזור כדי להיות מ"פ", הוא אומר. אמו מביטה בו, מופתעת, מתקשה לעכל את הבשורה.
מטבע הדברים, מאז החלה הלחימה בלבנון במסגרת "שאגת הארי", בית החולים רמב"ם הפך לבית החולים המרכזי המטפל בפצועים מדרום לבנון. לאחרונה ריכז רמב"ם את החיילים הפצועים במחלקה אחת - מחלקת החיילים. בכניסה למחלקה דגל חיל הרפואה. בפנים - קציני וחיילי ר"מ 2, שמכירים כל פצוע: את המשפחה, את הצרכים ואת המצב. כשאנחנו נכנסים, אנו שומעים ברקע מסוק צה"לי נוחת. איתו - שלושה פצועים נוספים מהלחימה בלבנון.
בחדר הראשון שוכב קצין שריון, שרגלו נקטעה מעל הברך. רגלו השנייה חבושה ומגובסת. סביבו חברים, בני משפחה וגם מפקד הגדוד, שהגיע על אזרחי לבקר אותו ביום שישי. הציפייה הטבעית היא לפגוש אדם שבור, אולי שקט, שמנסה עדיין לעכל שחייו לא יהיו עוד אותו דבר. בפועל - ההפך. הוא מחייך. מוקף. מודע היטב למצבו.
הוא ראה את טיל הנ"ט מתקרב לטנק שלו. חילץ את עצמו כשהוא ללא רגל. הניח על עצמו חוסם עורקים, דיווח לאחור בקור רוח, פיקד על הפינוי שלו, ודאג שהוא וחייליו יצאו במהירות מהמקום החשוף לטילי נ"ט נוספים, שאכן לא איחרו להגיע. בתוך הכאוס, כשהוא בלי רגל, השאיר הנחיות לפינוי חייל שנהרג. למרות מצבו המורכב, הוא סירב שירדימו אותו לפני שדיבר עם משפחתו, עם הוריו ורעייתו. כשהצליח להשיג אותם, אמר להם שהכול בסדר, שיש לו רק "שריטה" ברגל, ושהוא מפונה לרמב"ם. אתם לא חייבים להגיע, אמר להם, אבל אם אתם מגיעים - סעו בזהירות.
בחדר הסמוך - לוחם צנחנים. כף רגלו נקטעה. גם הוא מדבר על הטיפול המסור שהוא מקבל, על הפציעה, ומבקש דבר אחד בלבד: שחבריו לפלוגה יקבלו כדורי צלפים מיוחדים, שמחולקים בצה"ל במשורה. הוא מספר בגאווה איך השתמש בהם נגד מחבלים ועד כמה הם חיוניים לחבריו.
לצידו בחדר לוחם מילואים, אב לשני ילדים קטנים. פגיעת כטב"ם של חיזבאללה שללה ממנו את הראייה בעין אחת. שתי ידיו פגועות. כף יד ימין לא תחזור למה שהייתה. הוא בעל עסק שדורש עבודה בידיים - וכעת אינו יכול לשוב אליו. ללא הקסדה ומשקפי המגן, הפגיעה הייתה כנראה קשה יותר, אולי קטלנית. אחותו עומדת לידו, גאה בו. והוא? כל רצונו הוא להשתחרר מהר ולהתחיל לעשות הסברה, "לתת מוטיבציה לחיילים", לעזור לאחרים.
בחדר נוסף: שריונר נוסף, מוקף משלוחים ומתנות מהגדוד. הוא איבד רגל, וגם הוא הניח לעצמו חסם עורקים לפני שפונה. בבית החולים הוא עדיין סובל מכאבים עזים, אך מתלוצץ ומחייך, שומר על מצב רוח טוב. הוא מספר בחיוך שבזמן האשפוז המג"ד שלו סוף-סוף אישר אותו באינסטגרם.
למרות הרוח המרוממת בחדרים השונים במחלקת החיילים ברמב"ם, יש גם מקרים קשים יותר, בשורות מורכבות יותר. אבל ניכר במפקדי ובחיילי ר"מ 2, הכפופים לחיל הרפואה ולאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בפיקודו של אלוף רמי אבודרהם, שהם עושים הכול - אבל באמת הכול - לטפל, להקל וללוות. גם את הפצועים וגם את המשפחות. ההערכה והוקרת התודה לטיפולם המסור, תחת פיקודו של סגן נ', ניכרות בכל השיחות עם הפצועים ועם המשפחות.
כל סיפור במחלקת החיילים של רמב"ם מרגש מקודמו, מעורר השראה מקודמו. הצעירים המקסימים האלה, קטועי הגפיים ופגועי העיניים, הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזו. אלה שבקושי מוזכרים בתקשורת, שמסרו את גופם למען המדינה שהם כל כך אוהבים, שחייהם השתנו מקצה אל קצה - ובכל זאת שומרים על מצב רוח מרומם ואופטימיות. הם עם ישראל היפה, הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזו, אלה שיישאו את השלכותיה לשארית חייהם.
ביציאה - לוחם נוסף על כיסא גלגלים. שתי רגליו נקטעו. אמו ניגשת אליי, מבקשת דבר אחד: "תספרי לכולם עד כמה אנחנו עטופים, עד כמה עם ישראל נפלא ומאוחד". היא מספרת על המתנדבים הרבים, על האנשים שמגיעים, מביאים, מחבקים - לא רק את בנה הגיבור, אלא את כל המשפחה. "כל מה ששומעים בתקשורת לא נכון. יש פה ערבות הדדית. אכפתיות. זה עם ישראל היפה. אנשים רוצים לנשק את האדמה שאנחנו דורכים עליה. אני גאה בבן שלי. גאה בעם ישראל".
לכתוב שבאתי לחזק ויצאתי מחוזקת - זו קלישאה, אבל זו האמת. ואם יש דבר אחד לקחת מכאן: סעו לבתי החולים, בקרו פצועים, תעשו טוב - ותצאו עם פרופורציות אחרות לחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו