לבנון לא תפרק את חיזבאללה - אבל יש חלופה | צבי האוזר

הקונספציה שנולדה השבוע וכבר רצה למרחקים היא שממשלת לבנון היא זו שתדאג לביטחונם של תושבי הצפון . פתאום נשמע לנו סביר שזו הממשלה שתצליח לפרק את החיזבאללה מנשקו. כן ,אותה ממשלה שאפילו לא הצליחה לגרש את שגריר איראן אחרי שקיבלה החלטה מרגשת לעשות כך.

את הקונספציה החדשה מריצים בבורסת התודעה הישראלית כמו שמריצים סימני נפט. בהתלהבות, אך תוך מלמול משפטי זהירות לבניית אליבי לזמן שהמניה תקרוס. ראש ממשלה שמהדהד את התקווה ואת ההתכנות המדומיינת לשלום ובטחון עם לבנון. לצידו מקורות צבאיים עלומים  שקובעים שזו הדרך היחידה להביא בטחון של קבע לצפון ומסביבם מקהלה תקשורתית מתוזמרת שמקפידה לצופף שורות ולתווך מציאות מדומה לציבור הישראלי. אותה שלישיה שזימרה את התזה שהחמאס מורתע ומרוסן , אותו הרכב שסיפר לנו אחרי הסבב ביוני שהחיזבאללה מורתע לשנים ואפשר לשוב בשלום לצפון ,אותה להקה שבימים רגילים מתקוטטת בינה לבין עצמה אך ידעה לשמור קשר של שתיקה מרשים באשר לאותה עניבת החנק שנכרכה סביב ישראל ולא שמענו עליה מאום עד ה-7 באוקטובר. כולם יחד מנסים באותות ובמופתים לשווק לציבור הישראלי שהשינויים האחרונים בלבנון סוף סוף העלו את מדינת הדמה הזו לרמה של מדינה ריבונית בעלת יכולת משילות.

 לצערנו ממשלת לבנון לא תפרק את החיזבאללה. אבל כן ישנה הזדמנות לשינוי אסטרטגי היסטורי והיא מתומצתת לשני מילים - "תיקוני גבול".

תיקוני גבול

המציאות בצפון מחייבת בחינה מחודשת של אחת מהנחות היסוד העמוקות ביותר של מדינת ישראל: קדושת קו הגבול כפי שנקבע לאחר מלחמת העצמאות. קו זה, שנולד מתוך הסדרי הפסקת האש של 1949, מעולם לא היה גבול קבע של שלום. ישראל נסוגה אז משטחים בלבנון והתייצבה על קו ההפרדה בין המנדט הבריטי לצרפתי משנת 1923 וזאת תמורת התחייבות לבנונית לשקט, יציבות ובטחון.

לבנון של העשרים שנים האחרונות אינה לבנון של 1949. היא מפרה חזור והפר את הסכם הפסקת האש. האירועים של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר, המחישו עד כמה ההנחה שניתן להגן על יישובי הצפון מתוך קו הגבול הקיים - אינה עומדת עוד במבחן המציאות. מדינת ישראל נאלצה בזמן אמת לפנות אוכלוסייה אזרחית מגבולה עם לבנון לפרקי זמן ממושכים. קריית שמונה שמנתה 25 אלף תושבים מונה היום כ-15 אלף בלבד. החיזבאללה הצליח אסטרטגית לדלל את האוכלוסייה ששכנה בצמוד לקו הגבול. מצב זה, שבו ריבונות מתורגמת לפינוי אזרחים, אינו יכול להיחשב כמצב סביר או בר-קיימא.

בסבב הלחימה הנוכחי הוחלט אמנם שלא לפנות אוכלוסייה בצורה מאורגנת אלא לתת לה לזלוג בשקט לעורף . במקום זאת שינתה ישראל טקטיקה והורתה לצה"ל לפלוש ללבנון ולהיערך על “קו הנ״ט” - קו ירי ישיר המאיים על יישובים וצירי התנועה. המשמעות ברורה: גם אם תושג הפוגה זמנית, התנאים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים של הגבול הנוכחי אינם מאפשרים יציבות ביטחונית. הם מחייבים אחת מהשניים: או פינוי אוכלוסייה המוני או הסתערות חוזרת ונשנת לעבר קו כזה או אחר. היום ברור לכולם- קו הגבול הנוכחי מזמין חיכוך ומאפשר פלישה קרקעית של כוחות גרילה במתכונת הפלישה ליישובי העוטף ב-7 באוקטובר. מבצע חיצי הצפון לא באמת הסיר איום זה ומבצעים דומים לא באמת ישנו את המצב.

בין שתי אלטרנטיבות

המסקנה המתבקשת איננה רק צבאית, אלא מדינית: אין מנוס מלדון בצורך של תיקוני גבול בצפון. אין מדובר במהלך הרפתקני, אלא בהכרה מפוכחת במגבלות הכוח ובמגבלות ההרתעה. ממשלת לבנון לא פירקה, אינה צפויה לפרק, ולא יכולה לפרק את חיזבאללה. ניסיון ישראלי לעשות זאת בכוח לבדו ידרוש שנים ארוכות ומחיר דמים כבד.

בין שתי האלטרנטיבות - קיפאון מסוכן או מערכה ממושכת - ישנה דרך שלישית: עיצוב מחדש של קו גבול שניתן להגן עליו.

הדיון ב"תיקוני גבול" אינו זר להיסטוריה הישראלית. אבא אבן טבע כבר בשנות השישים את המונח “גבולות אושוויץ” בהתייחסו לגבולות 1949 במרכז הארץ - גבולות שאינם בני הגנה. כך היה גם בגבול הסורי: תנאי השטח והאיום הסורי המתמשך בשנות החמישים והשישים הביאו את ממשלת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, להשתלט על רמת הגולן - לא כרצועת ביטחון זמנית, אלא כהכרעה אסטרטגית ארוכת טווח. גם הגולן לא היה בשטח המנדט הבריטי ובכל זאת ישראל התייצבה על קו שבראש ובראשונה שיקף צרכי בטחון ברורים. לאחר מכן החילה עליו את ריבונותה. הניסיון המצטבר של העשורים האחרונים, ובפרט של השנתיים האחרונות, בגבול הלבנון  מוביל כל אדם הגון ובר דעת למסקנה דומה. מה שהיה טוב לגולן -טוב ללבנון.

כדי לממש שינוי כזה, נדרש מהלך מדיני רחב, ובראש ובראשונה שיח אסטרטגי עם ארצות הברית. גבול הצפון אינו רק סוגיה טקטית; הוא מרכיב במערך האזורי כולו. כל הסדרה עתידית באזור תצטרך לכלול גם דיון מחודש בשאלת הגבולות - לא רק בשאלות ההסדרים הביטחוניים. הממשל האמריקאי הנוכחי פתוח לרעיונות חדשים ומבין הצורך בשינוי תפיסתי לצורך השגת יציבות בטווח הארוך.

אך מעל לכל, נדרשת הנהגה ישראלית אמיצה. החלטות מסוג זה אינן מתקבלות מתוך שגרה, אלא מתוך הבנה כי המציאות השתנתה מן היסוד. גם החברה האזרחית נדרשת להשמיע קול ברור. כפי שראשי היישובים בצפון דרשו ערב מלחמת ששת הימים לשנות את המציאות הבלתי נסבלת בגבול הסורי - כך ראשי הישובים בגבול לבנון צריכים לפעול גם היום. כל פתרון אחר - כזה שינסה לשמר את הקיים תוך תיקונים קוסמטיים - יוביל בהכרח להתרוקנות היישובים ולשחיקה מתמשכת של הריבונות הישראלית בירכתי ארץ. עבור תושבי הצפון, זו אינה שאלה תיאורטית, אלא גזר דין של חיים או של נטישה.