לבנון לא תפרק את חיזבאללה - אבל יש חלופה | צבי האוזר

הקונספציה שנולדה השבוע וכבר רצה למרחקים היא שממשלת לבנון היא זו שתדאג לביטחונם של תושבי הצפון. פתאום נשמע לנו סביר שזו הממשלה שתצליח לפרק את חיזבאללה מנשקו - אותה ממשלה שאפילו לא הצליחה לגרש את שגריר איראן אחרי שקיבלה החלטה מרגשת לעשות זאת.

את הקונספציה החדשה מריצים בבורסת התודעה הישראלית כמו שמריצים סימני נפט. בהתלהבות, אך תוך מלמול משפטי זהירות לבניית אליבי לזמן שהמניה תקרוס. ראש ממשלה מהדהד את התקווה ואת ההיתכנות המדומיינת לשלום ולביטחון עם לבנון. לצידו מקורות צבאיים עלומים שקובעים כי זו הדרך היחידה להביא ביטחון לצפון. ומסביבם מקהלה תקשורתית מתוזמרת שמתווכת מציאות מדומה לציבור הישראלי. אותה שלישייה שזימרה את התזה שחמאס מורתע ומרוסן, אותו הרכב שסיפר לנו אחרי הסבב ביוני שחיזבאללה מורתע לשנים - ואפשר לשוב בשלום לצפון. לצערנו, ממשלת לבנון לא תפרק את חיזבאללה. אבל כן ישנה הזדמנות לשינוי אסטרטגי היסטורי - והיא מתומצתת בשתי מילים: "תיקוני גבול".

תיקוני גבול

המציאות בצפון מחייבת בחינה מחודשת של אחת מהנחות היסוד העמוקות של מדינת ישראל: קדושת קו הגבול כפי שנקבע לאחר מלחמת העצמאות. קו זה, שנולד מהסדרי הפסקת האש של 1949, מעולם לא היה גבול קבע של שלום. לבנון של 20 השנים האחרונות היא אינה לבנון של 1949 - היא מפירה חזור והפר את הסכם הפסקת האש. קריית שמונה, שמנתה 25 אלף תושבים, מונה היום 15 אלף בלבד. רבים לא שבו אחרי פינוי הצפון. חיזבאללה הצליח אסטרטגית לדלל את האוכלוסייה שבצמוד לקו הגבול. מצב שבו ריבונות מתורגמת לפינוי אזרחים אינו יכול להיחשב בר־קיימא.

בסבב הנוכחי אמנם לא פונתה אוכלוסייה, אך ישראל הורתה לצה"ל לפלוש ללבנון ולהיערך על "קו הנ"ט" - קו ירי ישיר המאיים על יישובים ועל צירי תנועה. המשמעות ברורה: גם אם תושג הפוגה זמנית, התנאים הטופוגרפיים של הגבול הנוכחי אינם מאפשרים יציבות ביטחונית. הם מחייבים אחת משתיים: פינוי אוכלוסייה המוני - או הסתערות חוזרת ונשנית. כיום ברור לכולם: קו הגבול הנוכחי מזמין חיכוך ומאפשר פלישה קרקעית של כוחות גרילה במתכונת 7 באוקטובר.

בין שתי אלטרנטיבות

המסקנה המתבקשת איננה רק צבאית אלא מדינית: אין מנוס מלדון בצורך של תיקוני גבול בצפון. אין מדובר במהלך הרפתקני, אלא בהכרה מפוכחת במגבלות הכוח ובמגבלות ההרתעה. ממשלת לבנון לא פירקה, אינה צפויה לפרק ולא יכולה לפרק את חיזבאללה. ניסיון ישראלי לעשות זאת בכוח לבדו ידרוש שנים ארוכות ומחיר דמים כבד. בין שתי האלטרנטיבות - קיפאון מסוכן או מערכה ממושכת - ישנה דרך שלישית: עיצוב מחדש של קו גבול שניתן להגן עליו.

הדיון ב"תיקוני גבול" אינו זר להיסטוריה הישראלית. אבא אבן טבע כבר בשנות ה־60 את המונח "גבולות אושוויץ" בהתייחסו לגבולות 1949 - גבולות שאינם בני הגנה. כך היה גם בגבול הסורי: האיום המתמשך הביא את ממשלת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, להשתלט על רמת הגולן - לא כרצועת ביטחון זמנית, אלא כהכרעה אסטרטגית ארוכת טווח. הניסיון המצטבר של העשורים האחרונים, ובפרט של השנתיים האחרונות, מוביל למסקנה דומה. מה שהיה טוב לגולן - טוב ללבנון.

כדי לממש שינוי כזה נדרש שיח אסטרטגי עם ארה"ב. גבול הצפון אינו רק סוגיה טקטית, הוא מרכיב במערך האזורי כולו. הממשל האמריקני הנוכחי פתוח לרעיונות חדשים ומבין את הצורך בשינוי תפיסתי לצורך יציבות ארוכת טווח. אך מעל לכל נדרשת הנהגה ישראלית אמיצה. כפי שראשי היישובים בצפון דרשו ערב מלחמת ששת הימים לשנות את המציאות הבלתי נסבלת בגבול הסורי - כך ראשי היישובים בגבול לבנון צריכים לפעול גם היום. כל פתרון אחר יוביל בהכרח להתרוקנות היישובים ולשחיקה מתמשכת של הריבונות הישראלית. עבור תושבי הצפון זו אינה שאלה תיאורטית - אלא גזר דין של חיים או של נטישה.