"לעולם לא עוד": בין זיכרון השואה לאיום מאיראן

בערב יום השואה עוצרת ישראל. הצפירה חותכת את שגרת החיים, הרחובות קופאים והזיכרון חוזר ומציף, השנה לא רק כסיפור. הצפירה מחליפה את אזעקות צבע אדום, ואת זיכרון השואה והנאצים מחליפה איראן ששמה לעצמה כיעד וחזון להשמיד את מדינת ישראל.

המפגש הזה שבין עבר טראומטי להווה מתוח, מעורר שאלה עמוקה: כיצד זיכרון השואה משפיע על האופן שבו ישראל תופסת איומים קיומיים בני זמננו?

השואה איננה רק פרק בהיסטוריה היהודית המודרנית, היא יסוד מכונן בתודעה הלאומית של מדינת ישראל. מתוך האפר צמחה תפיסה ברורה - העם היהודי לא יעמוד עוד חסר אונים והגנה מול איום קיומי, הביטוי "לעולם לא עוד" הפך מסיסמא לזיכרון מחייב, כזה שמחלחל למדיניות הבטחון, לחשיבה אסטרטגית ולעיתים גם לשיח הציבורי. הוא מבטא לא רק זיכרון של מה שהיה אלא גם מחויבות למה שלא יקרה עוד שוב.

בתוך ההקשר הזה איראן נתפסת בעיניי רבים בישראל (ובצדק) כאיום משמעותי ואף קיומי. התבטאויות מנהיגי איראן לדורותיהם, לצד התקדמותם בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים, מחזקות תחושת זהירות ובהילות. בשיח הפוליטי מופיעות לא פעם ההשוואות בין איראן לבין אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אולם אני מציע משנה זהירות בהשוואה בין שני המצבים, הזמנים והאיומים.

הניסיון להשוות כל איום מודרני לשואה עלול לפשט יתר על המידה מציאות מורכבת ואף לפגוע בהבנה העמוקה של כל אחד מהמצבים, כל אחד מהאיומים. לא כל איום ולא כל אירוע - טראומטי ככל שיהיה - כפי שהתרחש בבוקר השבעה באוקטובר 2023, הינו "שואה".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהזיכרון ההיסטורי כן ממלא תפקיד. הוא פועל כרקע רגשי וכמצפן מוסרי. הוא מזכיר את המחיר של התעלמות מאיומים, אך גם מחייב שיקול דעת, אחריות והבחנה. השאלה אינה האם ללמוד מן העבר - אלא כיצד לעשות זאת נכון. האם זיכרון השואה מוביל לפעולה שקולה ומבוססת, או שמא לעיתים הוא דוחף לתגובות ופעולות מתוך הקבלה אוטומטית? ה"שואה" איננו יכול להיות הסבר או הצדקה לכל פעולה שדרכו ניתן לקבל חיזוק או תיקוף להחלטה.

בסופו של דבר, יום השואה אינו רק יום של זיכרון, אלא גם יום של אחריות. האחריות לזכור את הייחודיות של מה שקרה, לכבד את הקורבנות וללמוד מההיסטוריה מבלי לכלוא את ההווה בתוך תבניות העבר. בעידן של מתיחות ומלחמה מוצדקת מול איראן, במטרה למנוע ממנה כל יכולת של איום שעלול לאיים על קיומה של מדינת ישראל, האתגר הזה מתחדד. להישאר ערניים לאיומים, אך גם לשמור על מורכבות, על פרספקטיבה ועל היכולת להבחין בין המצבים.

הזיכרון איננו רק אזהרה, הוא גם מצפן. השאלה והאתגר כיצד להשתמש בו מבלי לפגוע בזיכרון השואה ומצד שני לממש את האחריות שאירוע דומה לא יחזור בעתיד.

זו הייתה ונותרה הצוואה שהותירו לנו ששת מיליון הקורבנות מאז מלחמת העולם השנייה. האחריות כאן מוטלת על כולנו: על המנהיגים, על אנשי החינוך ועל אמצעי התקשורת, לשמר את כובד המשקל של הזיכרון ולא לרוקן אותו ממשמעות דרך השוואות חפוזות.

נזכור ולא נשכח.

תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי