ניצחנו בשטח - אבל איפה הפסדנו? סיכום ביניים למערכה שלא נגמרה

ימים אחרי הפסקת האש עם איראן במלחמת "שאגת הארי", אפשר כבר להביט על התמונה באופן מפוכח. לא דרך כותרות, אלא דרך תוצאה.

מצד אחד, הישגים צבאיים פנומנליים: חיל האוויר הישראלי פעל ברמה מהגבוהות בעולם - מורכבות, דיוק, עומק, ביצוע. המטרות האוויריות הושגו. אין על כך מחלוקת, רק להוריד את הכובע.

אבל מלחמות לא מוכרעות רק בשדה הקרב. האורניום המעושר עדיין שם. היכולות הבליסטיות, גם אם נפגעו, לא הושמדו כליל. הידע נשאר. המשטר האיראני לא קרס. הוא פצוע - אך חי, ואולי אף מסוכן יותר.

סוגיית החלפת המשטר נותרה מחוץ למשוואה, והיא ממילא תלויה בראש ובראשונה בעם האיראני. התוצאה המסתמנת: אין כאן הכרעה. זו הפוגה. וכאן נכנס הפער האמיתי – לא בין הצלחה לכישלון, אלא בין ניצחון לבין תפיסת ניצחון.

ניהול הזירה הציבורית: איפה זה נשבר

ניהול הזירה הציבורית אינו מלווה את המערכה - הוא חלק ממנה. במרחב הלאומי ובמרחב הבינלאומי כאחד.

ובמערכה הזו, סיכום הביניים מראה דבר חד: ניהול הזירה הציבורית לא התבצע באופן מלא, שיטתי ואינטגרטיבי.

לא כי לא פעלנו.  אלא כי לא שלטנו בסיפור. במקום שהגרעין והבליסטיקה יהיו לב הנרטיב, הסיפור התחלף לנו. נושא אחר הפך למרכזי: מיצר הורמוז

והנה הפרדוקס: הגרעין והבליסטיקה הם איום ממשי לא רק על ישראל אלא גם על אירופה וגם על ארה״ב. אבל בזירה הציבורית הבינלאומית, איום כלכלי מיידי, כמו פגיעה בחופש השיט במיצרי הורמוז, חזק יותר תודעתית מאיום אסטרטגי עתידי.

לא כי הוא חמור יותר. אלא כי הוא מוחשי יותר. כשמחירי אנרגיה עולים - הציבור מרגיש. כשיש איום גרעיני - הציבור מעריך. ובזירה הציבורית - מה שמרגישים, מנצח. וכשלא מתרגמים את האיום למסרים בשפה של קהלי היעד - מאבדים שליטה בנרטיב.

זה לא כשל הסברתי. זה כשל בניהול הזירה הציבורית הבינלאומית. וזה בדיוק הרגע שבו יתרון מבצעי מפסיק להספיק.

הזירה הלאומית: הציבור כבר הבין

במקביל, הזירה הציבורית הישראלית משדרת מסר ברור. הציבור רואה את ההישגים, אבל לא חווה ניצחון. לא כי הוא לא מבין - אלא כי הוא מבין היטב. ניצחון אינו רק צבאי,
הוא משולש: הישג צבאי, הישג מדיני וניהול מוצלח של הזירה הציבורית. וכששניים מתוך שלושה לא נסגרים עד הסוף, אין הכרעה. יש סבב.

וזו בדיוק התחושה: סבב מוצלח, אך לא מכריע. אפשר להתייחס על אותו משקל גם לעזה/חמאס וללבנון/חיזבאללה, אבל זה לטור אחר.

משבר האמון: האתגר העמוק ביותר

מעל כל זה מרחף מרכיב קריטי נוסף: אמון. הציבור זוכר הבטחות. זוכר מסרים. ומשווה לתוצאות ולמציאות. וכשהפער ביניהם גדל, נשחק משהו יסודי. והציבור בישראל חכם. יודע לזהות מתי מדברים איתו דוגרי, ומתי לא. מתי מספרים לו את כל האמת, ומתי רק את חלקה.

הרי את שאר חלקי הפאזל הוא מקבל ממקורות אחרים - לעיתים ישירות מנשיא ארה״ב, בתקשורת פתוחה, בזמן אמת, ללא פילטרים. במציאות כזו, גם הישגים מרשימים אינם מתורגמים לתחושת ניצחון. ללא אמון, אין יכולת לנהל זירה ציבורית מנצחת לאורך זמן. לא לאומית ולא בינלאומית.

בפועל, מי שמוביל את הקצב ואת הנרטיב בזירה הציבורית הבינלאומית הוא נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. אבל השאלה החשובה אינה מה הוא עושה, אלא היכן אנחנו בתוך הזירה הזו. האם ניהלנו את הזירה הציבורית הבינלאומית? האם הובלנו את הסיפור? האם קבענו סדר יום? התשובה, בסיכום ביניים, היא חלקית בלבד.

אז מה עושים עכשיו?

כאן מתחיל השלב החשוב באמת. ניהול הזירה הציבורית אינו נבחן רק בזמן המערכה, אלא בעיקר ביום שאחרי.

והצעד הראשון הוא הפשוט והקשה ביותר: לומר אמת. לא למכור "ניצחון מוחלט", לא לייצר אשליית סיום. לומר לציבור את מה שהוא כבר מבין - היו הישגים צבאיים משמעותיים מאד, אך אין הכרעה. האיום נחלש, אך לא הוסר. והמערכה הזו לא הסתיימה. דווקא האמת הזו היא הבסיס לאמון.

אם בטור קודם הצגתי את עקרונות הבסיס לניצחון תודעתי, הרי שסיכום הביניים של המערכה הזו מחדד עד כמה הם רלוונטיים עכשיו. נרטיב ברור שלא הוגדר עד הסוף, יוזמה תודעתית שלא נשמרה לאורך זמן, ואחידות מסר שלא התקיימה במלואה בניהול הזירה הציבורית.

ולכן, "מה עכשיו" אינו שאלה של תיקון נקודתי, אלא של חזרה לעקרונות ניהול הזירה הציבורית: להגדיר סיפור אחד, להוביל אותו באופן יזום, ולדבר בקול אחיד - במרחב הלאומי ובמרחב הבינלאומי כאחד.

במקביל, יש להחזיר שליטה לנרטיב. להציב מחדש את הגרעין והבליסטיקה במרכז, ולהפסיק לרדוף אחרי נושאים שאינם לב המערכה עבורנו. זה מחייב ניהול הזירה הציבורית הבינלאומית באופן יזום, מתמשך, מותאם לקהלי יעד - לא תגובתי. ורצוי מאד שזה יהיה מתואם עם בעלת בריתנו, ארצות הברית של אמריקה.

והדבר האחרון – אולי החשוב ביותר – הוא להפסיק לספר סיפור של סוף כשאין כזה. לצערנו, זו לא המערכה האחרונה. זה שלב. וככל שנאמר זאת בצורה ברורה יותר, כך נבנה אמון חזק יותר להמשך.

המערכה הזו הוכיחה שוב: אפשר להיות מהטובים בעולם בשדה הקרב, ועדיין לא לנצח במערכה הכוללת. כי במלחמות של היום, הניצחון נקבע ב"משולש הזהב": בהכרעה בשדה הקרב, בהצלחת ניהול הזירה המדינית ובניהול מוצלח של הזירה הציבורית, במרחב הלאומי ובמרחב הבינלאומי. ומי שלא מנהל את הזירה הציבורית - מגלה מהר מאוד שהיא מנהלת את המערכה עבורו. ואז, הוא אולי לא מפסיד מיד, אבל גם לא מנצח

הכותב הוא מומחה לניהול הזירה הציבורית ומרצה בביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל. כיהן כדובר חיל האוויר וכראש מערכי הדוברות וההסברה ברכבת ישראל ובעיריית ירושלים