איך מסיימים את המלחמה עם איראן? המערכה מול איראן מתבררת, ככל שחולפים הימים, ככזו שלא רק שאינה מפילה את המשטר - אלא שבלא מעט מובנים אף מחזקת אותו.
איראן מצליחה לשמר שליטה במרחב הימי ובמיצרי הורמוז, מפגינה עמידות מול ישראל וארה״ב, שומרת על מלאי של כ-440 ק״ג אורניום מועשר ל-60%, ממשיכה לפגוע בתשתיות אנרגיה, מקיימת קצב אש יציב של טילים וכטב"מים - וכל זאת תוך מניעת סימני ערעור פנימי משמעותיים, מהפגנות ועד עריקות.
במילים אחרות: שורה של הישגים אופרטיביים של הצד התוקף עלולה להוביל דווקא לתוצאה אסטרטגית גרועה יותר. זהו פרדוקס מסוכן. המשך המערכה באותה מתכונת אינו מקרב את השגת מטרותיה - אלא להפך. מלחמת התשה היא בדיוק הסביבה האסטרטגית שמשרתת את איראן.
מן העבר השני, הסלמה משמעותית, בין אם תקיפה רחבה של תשתיות או מהלך יבשתי, תוביל כמעט בוודאות לתגובה איראנית חריפה, שתפגע קשות במשק האנרגיה העולמי ובמדינות המפרץ.
מכאן נובע הצורך במוצא מדיני. לא כזה שמנסה למקסם הישגים - משום שאיראן, הנתונה בתחושת הישג, לא תסכים לכך - אלא כזה שמתמקד בסוגיה אחת, הקריטית באמת: הגרעין.
יש להכיר במציאות: כל עוד המשטר האיראני קיים, לא ניתן למנוע ממנו בניין כוח קונבנציונלי. אפשר לעכב, אולי אפילו משמעותית - אך לא למנוע. הידע קיים, היכולות קיימות, והנחישות קיימת. לכן, השאלה האמיתית אינה כיצד למנוע מאיראן להתחזק - אלא כיצד למנוע ממנה להפוך לאיום קיומי. והתשובה לכך עוברת דרך סוגיית הגרעין.
אם לא ניתן להסיר בכוח את מלאי האורניום המועשר בדגש על אותם 449 ק"ג ל-60% - יש לחתור להסכם שממוקד בסוגיה זו, גם במחיר של קבלת המשך קיומו ואף התחזקותו של המשטר. החלופה השניה היא ללכת עד הסוף - מהלך שמטרתו הפלת המשטר, במחיר עצום, ביטחוני, כלכלי ומדיני וגם אז אין בטחון בהצלחתו.
אין דרך שלישית ואי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. או הסכם ממוקד גרעין, או מערכה רחבה על כל משמעותיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו