לא פחות מכניעה: זה הרגע של טראמפ - להכריע או לאבד את ההזדמנות

גודל הישגיה של המלחמה וטווח השפעתם ייגזרו מההסדרים שיעוצבו בסיומה, אולם כבר כעת ניתן לומר כי הריצה האיראנית למשא ומתן תחת אש ולאחר חיסול מנהיגה העליון וחלק גדול מהנהגתה - יכולה לסמל את תחילתה של כניעה.

"קבלת ההחלטה הזו היא מרה וקטלנית עבורי יותר משתיית כוס תרעלה" כך אמר מנהיגה העליון של איראן, רוחאללה חומייני, בנאומו המפורסם מה-20 ביולי 1988 שבו הסביר את הסכמתו להפסקת האש עם עיראק ואת נסיגתו מהקריאה להילחם בה עד להבסתה. שמונה שנים של מלחמה עקובה מדם נדרשו כדי לשכנע אותו בכך.

מומחים טענו אז כי זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה של המהפכות החדשות שבה מנהיג מהפכני מבצע תפנית קיצונית בעמדתו, בנושא כל כך מהותי עבורו. הנאום נחשב לרגע מכונן בגלל המעבר החד מהרטוריקה של מלחמה עד הניצחון, לפשרה כואבת. המונח "שתיית כוס התרעלה" הפך מאז למטבע-לשון בפוליטיקה האיראנית, לתיאור מצבים שבהם המנהיג נאלץ לקבל החלטה פרגמטית בניגוד לעמדתו האידיאולוגית כדי להציל את המדינה או את המשטר.

למרות ההכחשות האיראניות על קיומם של דיונים מתקדמים בין הצדדים, כל הסימנים מצביעים על הרצון האמריקני-איראני להגיע להסכם. הימים שלפנינו יראו עד כמה מחליפיו של חומייני בטהרן יצעדו בנתיב התקדימי שהוא סלל.

לפי הדיווחים בערוץ אלמיאדין הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, התנאים שאיראן מציבה לסיום המלחמה הם מרחיקי-לכת. יש בהם דרישות להצגת ערובות לאי חידושה של המלחמה, לסגירת הבסיסים הצבאיים של ארה"ב באזור, לתשלום פיצויים לאיראן ולאכיפת סדר חדש במיצרי הורמוז שיגדיל את שליטתה בהם. אפשר להניח כי אלה הם תנאי פתיחה כטקטיקה במשא ומתן, שנועדו גם להראות לתומכי המשטר שהוא לא מגיע אליו בזחילה על גחונו.

על כל פנים, טראמפ יהיה חייב להניח שכל עוד יתקיים המשטר האיראני, יהיו נציגיו אשר יהיו, הוא לא ישנה את שאיפותיו ולא יחליף את דרכו. אדרבה, המלחמה הנוכחית תספק לו הצדקה מובהקת לגישה כי רק גרעין צבאי יבטיח את קיומו. בעקבות זאת הוא לא יחסוך במאמצים להגיע לכך.

מניעת התאוששות מהירה של המשטר

האתגר הראשון שאיתו יצטרכו להתמודד בוושינגטון בכל הסדר עם איראן הוא מניעת התאוששותו המהירה של המשטר. הרפיית הלחץ הצבאי, כשלעצמה, כבר תיצור תנאים לכך, וכדי שזה לא יקרה, וושינגטון תצטרך להשאיר בתוקף למשך תקופה לא קצרה את הסנקציות הכלכליות ואת הבידוד המדיני.

החלטה כזו תפחית הן את אכזבת המוני האזרחים באיראן שעדיין מחכים לאור-הירוק מטראמפ לצאת לרחובות, והן את חששות מדינות המפרץ – שמבינות שעתה הן עלולות להישאר לבדן מול החיה האיראנית הפצועה.

האתגר השני הוא הגרעין. לא רק הוצאה והשמדה של האורניום המועשר שבידי איראן, אלא גם מניעת העשרה בכל דרגה על אדמת איראן והסדרי פיקוח אפקטיביים שימנעו לצמיתות את האפשרות לייצר או לרכוש חימוש גרעיני.

אתגר נוסף קשור להטלת המגבלות על תכנית הטילים: טווח, סוגים וכמויות.

האתגר הרביעי, הפסקת התמיכה האיראנית בארגוני הפרוקסי.

גם האתגרים הללו קשורים למשאבים שיימצאו בידי איראן לשקם את יכולותיה וזוהי סיבה נוספת לא למהר בהפשרת ההגבלות הקיימות.

בלי אש ובלי שיקום

הגישה הרווחת היא כי נכון שהדיון בסוגיות הליבה יתקיים דווקא בשעה שהלחץ הצבאי בשיאו. או אז יהיה קל יותר לחלץ ויתורים. ברם המחיר שעלול להיות לגישה זו הוא ויתור על הסיכויים שנותרו להפלת המשטר. משום שברגע שייחתם הסדר כולל שיפשיר משאבים לאיראן, יתחיל גם את תהליך התאוששותו ושיקומו של המשטר.

הדרך להתמודד עם אתגר זה, היא לפצל בין הסכם הפסקת האש להסדר על סוגיית הליבה. הפסקת אש בלי שיקום המשטר עדיפה על הסדר שישמר אותו.

הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי, כיהן כראש המל"ל בשנים 2017-2021, וריכז גם את הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארה"ב בנושא איראן.