קשה שלא לתהות אם בזמן שהצמרת הצבאית מעודדת מאוד מהפגיעות המדויקות והמוצלחות באיראן, מערכת הביטחון לא שוגה בהערכת חסר בנוגע לנחישות ולהצלחה של איראן במערכה. הרי בימים הראשונים קיבלנו את הרושם שמטרת המבצע היא לא פחות מהחלפת משטר האייתוללות הנפשע. כעת, ככל שחולף הזמן, בישראל ובארה"ב מנסים להנמיך ציפיות.
למעשה, עולה כי הסיום הסביר ביותר למערכה הוא עסקה מהירה שתוצג כניצחון על ידי כולם: אמריקנים, ישראלים ואיראנים. כל הצדדים ישיגו משהו ויפסידו משהו. זה יהיה הסיום הסביר ביותר, משום שזה לא יהיה ניצחון "מוחלט" לאף אחד מהצדדים.
על פי ההערכה, זה יקרה כאשר כל הצדדים ימצאו את הנקודה שבה מחיר ההמשך במערכה יהיה גבוה ממחיר סיומה. לכן השאלה האמיתית היא לא מי ינצח במערכה, שכן לא יהיו מנצחים, אלא מי ינהל את הסיום הטוב ביותר.
להתעקש על האורניום המועשר
בהנחה שזו תהיה הסיטואציה, במערכת הביטחון משוכנעים שנדרש עוד זמן להשלים את הפגיעות, שכן החשש הגדול הוא שאם המערכה תסתיים כעת - לפני השלמת המהלך הצבאי - האיראנים יחזרו לשקם את עצמם במהירות ויהיו חדורי מוטיבציה אף יותר מבעבר להגיע לפצצת גרעין שיכולה להקנות להם חסינות עתידית.
לפיכך, ארה"ב וישראל חייבות להתעקש על אותם 440 ק"ג אורניום המועשר ל־60% שנמצא בכמה מקומות ברחבי איראן.
יחד עם זאת, משיחות עם ראשי מערכת הביטחון עולה כי הם לא זנחו את הפלת המשטר האיראני, אלא שכעת הטרמינולוגיה היא שזה עלול לקחת זמן רב ולא להתרחש מייד עם סיום המערכה. כך או אחרת, על מערכת הביטחון לתאם ציפיות עם הציבור, ולא להתחייב ל"שקט לדורי דורות" מבלי לדעת בוודאות שהיא יכולה לעמוד במילתה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו