כשארצות הברית וישראל יצאו למבצע "חרון אפי"/"שאגת הארי", הן הגדירו מטרות ברורות. "אנחנו הורסים את יכולות הטילים של איראן ואת יכולתם לייצר טילים חדשים. שנית, אנחנו משמידים את חיל הים שלהם. שלישית, אנחנו מבטיחים שהספונסר מספר אחת של טרור בעולם לעולם לא יוכל להשיג נשק גרעיני. ולבסוף, אנחנו מבטיחים שהמשטר האיראני לא יוכל להמשיך לחמש, לממן ולכוון צבאות טרור מחוץ לגבולותיו", כך אמר הנשיא טראמפ ב־2 במרץ.
נתניהו, מהרגע הראשון, הוסיף לרשימה הזו את השאיפה "ליצור תנאים מיטביים להפלת המשטר". אך הוא, טראמפ, ואנס, מזכיר המדינה רוביו או שר המלחמה הגסת', מעולם לא דיברו על הסרת האחיזה של איראן ממצרי הורמוז כאחד מיעדי המלחמה. המשימה הזו פשוט לא הייתה שם בתחילת הדרך.
הלפיתה האיראנית של המצרים אינה מפתיעה, ובהחלט כואבת לקהילה הבינלאומית. היה ברור כי כאשר תידחק לרגע קיומי, היא תשתמש במנוף זה, שהוא כמעט היחיד האפקטיבי העומד לרשותה. איראן התכוננה לכך מדינית, אסטרטגית וטקטית, ופועלת בהתאם.
מאידך, הלחץ של התקשורת המערבית בנושא המצרים, וההיגררות של הנשיא טראמפ לעסוק בהם, אינם חלק מתכניות המלחמה המוכרזות שלו. הנשיא רוצה להוריד את מחירי הדלק בארה"ב ובעולם, וזה מובן. אבל, כפי שאמר, הבעיה היא של "העולם" הרבה יותר מאשר של האמריקנים. אם "העולם" - כלומר המדינות שנפגעות מסגירת המצרים - רוצה לפתוח אותם, עליו לתרום את חלקו. זה, בינתיים, לא ממש קורה, ומכאן התסכול האמריקני.
עד כה 22 מדינות הצהירו על נכונות ללוות שיירות במפרץ, אך אמירות אלה טרם גובו במעשים. תמוהה במיוחד היא הפסיביות של מדינות המפרץ הערבי, שנפגעות מאיראן אף יותר מאשר ישראל. אף על פי כן, הן אינן תורמות למאמץ המלחמתי.
לא רק שאינן תוקפות בחזרה את מי שמשמידה להן תשתיות קריטיות, אלא שגם בהיבטים דיפלומטיים סעודיה, בחריין, כוויית, קטאר, כמובן עומאן ואפילו האמירויות, יושבות כמעט בחיבוק ידיים. אין ניתוק יחסים, אין החזרת שגרירים, אין צעדים באו"ם ואין רתימת מדינות אחרות נגד איראן. במקום זאת, יש בעיקר ישיבה על הגדר, המאותתת לאיראן ולעולם כי מבחינתן הכול פתוח ביום שאחרי.
מתבקש לשאול: אם אפילו בתנאים הללו המדינות המפרציות אינן נוקפות אצבע כדי לפתוח את המצרים, שהן הנפגעות הגדולות ביותר מסגירתם, מדוע שאחרים יעשו את העבודה עבורן?
שיקול נוסף, ברוח אחד מעקרונות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית, הוא "העברת הלחימה לשטח האויב". כלומר, במקום להתכתש עם איראן בזירה שנוחה לה - זירה שהיא הכינה במשך שנים ושבה יש לה עדיפות - על ארה"ב וישראל להתמקד בחוזקותיהן ובחולשות של איראן. זו הדרך הארוכה שהיא קצרה. כלומר, כל מה שנעשה עד עכשיו, אולי בתוספת לחץ מדיני בינלאומי שטרם מוצה, עשוי להיות הדרך לשבור גם את איראן ואולי גם לפתוח את מצרי הורמוז.
בסופו של דבר, יש לזכור שהמלחמה כולה היא א-סימטרית, וכך גם הקרב על המצרים. מבחינת האייתוללות, כדי "לנצח" במערכה, די בכך שישרדו. זה אינו קשה במיוחד כאשר חיי העם האיראני אינם בראש סדר העדיפויות שלהם. באופן דומה, כדי לסגור את מיצרי הורמוז, מספיק לאיראן לשגר רחפן נפץ אחד לעבר ספינה אחת ביום.
אלה בדיוק המשוואות שאליהן היא מבקשת לגרור את ארה"ב ואת ישראל, אך החוכמה היא לא לשחק את המשחק שלה. התשובה של שתי בעלות הברית צריכה להיות דבקות במטרות המקוריות, ללא היסחפות אחר הפרובוקציות של איראן. התוכנית הראשונית הייתה פגיעה קשה מאוד ביכולות הצבאיות של איראן, מתוך תקווה לשינוי משטר בעתיד הקרוב או הרחוק, ובתכנון זה יש לדבוק. אם המשטר יתחלף, המצרים ממילא ייפתחו, ואם לא, תמיד ניתן יהיה להילחם עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו