"בהתחלה מפספסים קצת וזה לא נעים, אבל עם הזמן מתמקצעים גם בתחום הזה." כך מסביר תא"ל (במיל') רם שמואלי את אחד האתגרים הכי אנושיים שמחכים לטייסי חיל האוויר בדרך לאיראן - ארבע שעות טיסה הלוך ושוב בתוך קוקפיט צר, ללא שירותים וללא פתרונות נוחים. אז איך עושים את זה?
שמואלי, טייס ותיק בחיל האוויר, מסביר: "יש שקית מיוחדת שמשתינים אליה גם הטייסים וגם הטייסות. היא קיימת בפאוץ' של כל טייס. כמובן יש הבדל קצת במבנה הגוף בין נשים לגברים, כך שזו תרגולת קצת שונה - אבל היא אפשרית בהחלט, כולל אני בעצמי".
התחום נלמד כבר בשלב האימונים. לדבריו, "מתרגלים את זה במהלך טיסות הכנה כדי שבמצב אמת זה יהיה קל." לגבי צורך מסוג שני - שמואלי מציין שבטיסה של כארבע שעות פשוט מתאפקים. "בטיסות של שבע שעות שעשיתי בעצמי - אז אכן משתינים בשקית, אבל לגבי שאר הצרכים הרבה יותר נוח להתאפק".
מבחינה מבצעית, גם הרגעים האלה מתואמים: "מעדכנים את מספר 2 - או מי שאיתך במבנה - שאתה יוצא לכמה דקות מריכוז. מפעילים טייס אוטומטי ועושים את מה שהטבע דורש. בכל מקרה, עושים את זה בדרך - ולא בשדה הקרב."
רס"ן (במיל') נעה כפרי, לשעבר נווטת קרב בטייסת "הפטישים", מציירת תמונה שונה במקצת: "לגברים יש פתרון יפה - שקית השתנה שהופכת את השתן לג'לי ואז הוא לא נשפך, ואפשר לקשור את זה ולשים בצד. לנשים בדקנו כל מיני פתרונות שחיל האוויר האמריקני משתמש בהם, ועד שיהיה משהו יותר אינטליגנטי - משתמשים בטיטולים למבוגרים".
ואיך אוכלים? במטוסים יש חמצן המאפשר להוריד את המסכה לזמן קצר, מספיק כדי לשתות או לאכול חטיף אנרגיה. בטיסות של כארבע שעות מחשבים בקפידה את כמות השתייה כדי למזער את הצורך להתפנות. בטיסות ארוכות יותר אין את הפריבילגיה הזו, אך לדברי שמואלי, "זה לא קשה ולא בעייתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו