ארה"ב והמלחמה באיראן: לקחי העבר שלא הופקו

אחד העקרונות המושרשים ביותר בתרבות האסטרטגית האמריקנית הינו האמונה בכך, שיחסי העוצמה בין ארה"ב לבין יריבותיה, יאפילו תמיד על כל שיקול אחר בהחלטתו של כל קורא תיגר פוטנציאלי - האם ליזום עימות צבאי עם העיט האמריקני גם מתוך עמדת חולשה, או שמא להיכנע לדרישותיו ולחציו ובכך למנוע תבוסה כואבת.

בראייה האמריקנית המסורתית, שמעצבי המדיניות והאסטרטגיה האמריקנים נטו לייחס לה תוקף אוניברסלי, לא היה זה הגיוני, אפוא, לצפות שאויבים, החלשים מארה"ב מבחינת מקורות ומרכיבי העוצמה שלהם (שהיו מודעים היטב לחולשתם זו), יאתגרו אותה בכל זאת וינקטו בעמדות לעומתיות ומתריסות כלפיה, ואפילו יצאו נגדה למלחמה כוללת.

היסטוריה שחוזרת על עצמה

ואולם חרף הציפיות והאמונות הרווחות הללו, שבה המציאות המרדנית וטפחה שוב ושוב על פניהם של קברניטי האומה. כך, למשל, הייתה זו יפן נטולת חומרי הגלם (כולל נפט), שניצבה מול אמברגו נפט אמריקני מוחלט וסנקציות כלכליות נרחבות בחודשים שקדמו למתקפתה המפתיעה על כוחות הצי האמריקני בפרל-הארבור (לאחר שלמרות חולשתה, סירבה טוקיו להתפשר עם וושינגטון בסוגיות יסוד כולל סין).

שכן, המרכיב הדומיננטי בחשיבתה של המנהיגות היפנית היה מעוגן באמונה, "שעדיף לקפוץ מגג המקדש ולמות, ובלבד שלא לסבול השפלה לאומית" (כדברי ראש ממשלתה, הגנרל הידקי טוג’ו).

זאת, על רקע המדיניות הבלתי מתפשרת, שהוביל האגף הניצי בקבינט של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהיה נחוש באמונתו, שהסנקציות האמריקניות המחריפות יולידו נכונות לוויתורים מרחיקי לכת מצדה של יפן, "שתזחל ממש אל שולחן המשא ומתן" (כדבריו של שר המלחמה הנרי סטימסון). "לא קיים ולו גם מקרה בודד בהיסטוריה, שבו מדינה יוצאת למלחמה מתוך תחושת יאוש", החרה החזיק אחריו היועץ במחלקת המדינה, סטנלי הורנבק, ערב פרל-הארבור.

אותם דברים אמורים גם לגבי מלחמת וייאטנאם. למרות ההבדלים באופי הלוחמה בין שתי הזירות, שהפכו את פערי העוצמה בין הצבא האמריקני לכוחות הוויאטקונג (וצבא צפון-ויאטנאם) לגדולים עוד יותר מאשר במלחמה באוקיינוס השקט, הציפיה האמריקנית שתוצאות העימות ישקפו את יחסי הכוחות בין הצדדים לא השתנתה כהוא זה.

נהפוך הוא, שר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, נצמד באדיקות כפייתית ממש לאמונתו, שהמפתח העיקרי לניצחון טמון במספר האבדות שיספוג האויב במערכה. הוא אף פיתח מודל סטטיסטי, שזיהה את "נקודת השבירה" העתידית של הוייטקונג כפונקציה של המספר הכולל של אבדותיו, שמעל רף מסויים יוביל אוטומטית לכניעה.

על רקע זה, מה רבה הייתה התדהמה האמריקנית כאשר כוחות הוייטקונג, שלכאורה ניצבו כבר על סף תבוסה, יצאו ליוזמה התקפית נרחבת, בינואר 1968. למרות שהמהלך ("מתקפת הטט") נכשל כליל מבחינת תוצאותיו הצבאיות, הוא המחיש ל"כל אנשי הנשיא" ג'ונסון שמדובר ביריב, שמערכת ערכיו ואמונותיו שונה עד מאוד מזו האמריקנית, ושקדושת חיי אדם אינה נר לרגליו.

זהו אויב, הפועל כארגון דוקטרינרי נחוש ואכזרי, שמטרתו הראשונית לא הייתה ניצחון אלא התשה סבלנית ומתמשכת. מתקפת ה"טט" הייתה אכן נקודת השבירה, אך לא של הוייטקונג אלא של מעצמת העל האמריקאית ושל נשיאה השבור והמותש ג’ונסון.

מה קורה היום?

למרות הניסיון המצטבר (כולל גם בעיראק ואפגניסטן), שהוכיח את מגבלותיו וחולשותיו של הרציונליזם האמריקני, שוב חוזר הניגון העגום. שכן, גם הפעם לא הכניס ממשל טראמפ לתוך המשוואה גם מרכיבים שאינם מדידים (כולל אידיאולוגיה מיליטנטית ונחישות קנאית, שאותם אוכף בברוטליות משטר מדכא ואלים).

כך, למשל, התפלא היועץ סטיב וויטקוף, ערב המלחמה, על כך שמשטר האייחולות אינו מקבל את תנאי הממשל להסכם. "הרי הם חלשים כל כך מאיתנו", העיר. אכן, היכולת הצבאית האמריקנית (והישראלית), המופגנת במערכה, היא מרשימה ומעוררת השתאות.

מצד שני, האם אין מדובר במלחמה בלתי-סימטרית, שבה מטרתו של הצד החלש היא לשרוד ולגבות מחירים גבוהים מיריביו ושכניו וכך לכפות עליהם מלחמת התשה? פגיעה, ואפילו אנושה, בתשתיות, מנהיגים, יעדים צבאיים, מדיניים וכלכליים, אין פירושה עדיין ניצחון אסטרטגי.

שכן, כל עוד איראן ממשיכה לחסום את מצרי הורמוז, לפוצץ את תשתיות הנפט והגז של שכנותיה ואף לפגוע בבתי הזיקוק בחיפה, האם ניתן בכלל לדבר על ניצחון מוחלט בימים של כאוס כלכלי עולמי ונסיקה רבתי במחירי הנפט? האם מישהו בוושינגטון (או בירושלים) נתן דעתו על האפשרות שלאויב האיראני המר והאכזר תישאר עדיין היכולת השיורית, חרף חולשותיו ופגיעותו, לחולל נזקים בסדר גודל כזה?

והאם יש סיכוי שההגמון האמריקני יאמץ בעתיד גישה מורכבת יותר לזירה הבינלאומית וישתחרר סוף סוף מראייתו הפרובינציאלית והאתנוצנטרית את העולם? ימים יגידו.