סוף נשף המסכות של טהרן ושובר השוויון הישראלי

נראה שלאורך המלחמה באיראן המילה "קיצוני" איבדה את משמעותה. לפחות לפי המילון, מדובר ב"אדם רחוק מהנורמות המקובלות" או "בעל הדעה המרוחקת ביותר מן הדֵעה שכּנגד". בימים האחרונים רבים מתארים את מוג'תבא חמינאי כ"קיצוני יותר" מאביו. העניין הוא שבמסר כתוב שפרסם בשמו לפני כשבוע, ניכר שהבן ממשיך באופן ישיר את מדיניות אביו. ההישענות על הפרוקסיס, השנאה לישראל ולארה"ב, הדוגמתיות - כל אלה היו קיימים בשפע אצל חמינאי האב. בקיצור, מבחינה אידיאולוגית, אין כאן שינוי משמעותי.

יתר על כן, לא בטוח שהמשטר הנוכחי רע יותר לעומת קודמו. עלי חמינאי בעצמו הורה ב-2019 לתקוף את מתקני הנפט של סעודיה. אותה אגרסיביות הייתה קיימת בעבר. לכן ניתן להעריך שהאב היה מתנהל כמו בנו ויועציו, ותוקף את מתקני הגז והנפט של מדינות המפרץ בתגובה למתקפה ישראלית. התמורה המשמעותית איננה טמונה ב"חילופי הגברי" במשטר כתוצאה מרצף החיסולים המהיר שביצעה ישראל, אלא במעבר חד מהתנהלות של רוצח קר רוח להשתוללות נטולת רסן.

המשחק נגמר: בדוחה ובריאד עלו על הבלוף של טהרן

המשמעות היא סופו של נשף המסכות בטהרן. דוברי המשטר כבר לא מסתירים את שאיפותיהם להשתלט על מדינות במרחב. התאים המהפכניים ששתלו אנשי כוח קודס האיראני בכוויית, בבחריין ובקטאר נחשפים בזה אחר זה. גם כאן לא מדובר ביוזמה חדשה ו"קיצונית", אלא במדיניות ארוכת שנים המכוונת למיעוטים השיעיים. שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן הצביע על כך מפורשות. "טהרן תומכת במיליציות ובקבוצות קיצוניות", תקף בחריפות בכיר הדיפלומטים של ריאד, "היא התרגלה לבצע פשעים ואז להכחיש אותם, אבל זה כבר לא מרמה אף אחד".

מטבע הדברים, עבור גורמים באזור שחותרים בכל מחיר להסכמים דיפלומטיים – מחוררים כגבינה שוויצרית ומגוחכים ככל שיהיו - נדמה שנעשתה כאן עסקה גרועה למדי: במקום גאון מרושע שרץ מרתון ואולי יתעלף בדרך, עלתה חבורת מטורפים וחדורי נקמה לדורי דורות. אבל האמת הקשה היא שהפתרונות הדיפלומטיים למיניהם היו רק בבחינת דחיית הקץ. עלי חמינאי שהתקרב לגיל 90 היה מת בלאו הכי בשנים הקרובות. בחסות משמרות המהפכה, מוג'תבא היה קרוב לוודאי יורש אותו בריא ושלם, ולא פצוע ונרדף. בכלל, האופציה הדיפלומטית נדחתה על ידי טהרן שוב ושוב. נציגיה סירבו לדון במערך הטילים ובפרוקסיס ופשוט עסקו במריחת זמן.

חמור מכך, המשך המגעים הדיפלומטיים עם הרפובליקה היה מאפשר לה להמשיך להיערך בשקט למתקפה על ישראל עם מערך טילים בליסטיים גדול יותר לאין שיעור מהיום, ופרוקסיס שהשלימו את תהליך השיקום שלהם באופן מלא. במקביל, התוכנית לערעור יציבותם של המשטרים הערביים במפרץ הייתה נמשכת ללא הפרעה וללא תגובה. רק עכשיו, כשהמפרציות נדחקות לפינה, הן מתחילות לשקול את האופציה להגיב באופן צבאי. בינתיים, מדובר בעיקר בצעדים דיפלומטיים כמו סילוק שגרירים ונספחים צבאיים של איראן באיחוד האמירויות ובקטאר, הצהרות גינוי ומהלכים במועצת הביטחון של האו"ם.

נכון, אין ודאות שרצף החיסולים בצמרת המשטר יביא למהפכה איראנית חדשה. ארגון משמרות המהפכה נבנה במשך שנים כדי לדאוג להישרדות השלטון בכל מחיר, כולל טבח ועינויים של עשרות אלפי אזרחים. התרחיש של כאוס ארוך טווח במדינה נשמע סביר יותר מהתמוטטות מהירה כמגדל קלפים.

מנגד, אסור להתעלם מהחדירה המודיעינית חסרת התקדים שהשיגו גופי הביטחון של ישראל. היכולת הזו, שמאפשרת למחוק דמויות מפתח בהנהגה והמוני אנשי בסיג' בתוך זמן קצר יחסית, עשויה להיות שובר השוויון. ככל שמתמעטים מנהיגי המשטר שבקונצנזוס, הפילוג ומאבקי הכוח מחריפים, והיתרון לעומת כוחות האופוזיציה, המפוצלים לכאורה, הולך ונגרע. כי בסוף, המחלוקות על עתידה של איראן ועל זהות מנהיגיה הולכים ומחווירים, בטח לנוכח מערבולת הדמים של הרפובליקה האסלאמית.