בזמן שהעיניים על איראן: התהליך השקט בעזה שצריך להדאיג את ישראל

בעוד תשומת הלב הציבורית בישראל מופנית בימים אלה לעימות מול איראן וחיזבאללה, בעזה מתרחש תהליך אסטרטגי עמוק - כמעט מתחת לרדאר. אם אכן יתממשו הכוונות לשגר כבר בקרוב כוחות ראשונים של כוח בינלאומי (ISF) לרצועה, ובכללם חיילים ממדינות כמו אינדונזיה, יהיה זה רגע מכונן: כך בדיוק נראה תהליך של בינאום סכסוך.

לכאורה הרעיון נשמע הגיוני. כוח בינלאומי אמור לייצב את המרחב ולסייע בניהול האזרחי. אך מבחינה אסטרטגית המשמעות עלולה להיות אחרת: צמצום משמעותי של חופש הפעולה הישראלי ברצועה.

במשך שנים נהנתה ישראל באיו"ש מיתרון מבצעי קריטי - חופש פעולה כמעט מלא של צה"ל ושב"כ בתוך המרחב. זהו אחד המרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון הישראלית, שאפשרו לישראל לסכל טרור באופן מתמשך. הכנסת כוח בינלאומי לעזה צפויה ליצור מציאות אחרת לגמרי: מרחב רווי שחקנים בינלאומיים, רגישות מדינית גבוהה ומגבלות הולכות וגוברות על יכולתה של ישראל לפעול באופן עצמאי.

"רשות פלסטינית לייט"

לצד זאת מתרחש תהליך נוסף: חזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה - גם אם תחת שמות מכובסים. במשך חודשים ארוכים הדגישה ישראל כי לא תאפשר את חזרת הרש"פ לרצועה. בפועל מסתמן כעת מודל של "רש"פ לייט": מנגנונים אזרחיים ומנהליים הקשורים לרשות ופועלים דרך מסגרות בינלאומיות רשמיות. אלא שבניגוד למודל הקיים באיו"ש, כאן ישראל אינה מקבלת את הדיבידנד המרכזי - חופש פעולה ביטחוני מלא.

מבחינת חמאס, גם ההתפתחות הזו אינה בהכרח איום אסטרטגי. כל עוד הוא שומר בידיו את המונופול האפקטיבי על הפעלת האלימות ברצועה, קרי את הכוח הצבאי ואת היכולת לכפות סדר בשטח, מנגנונים אזרחיים חלופיים יכולים להתקיים לצידו מבלי לאיים באמת על כוחו. במילים אחרות: כל עוד חמאס מחזיק במה שמקס ובר הגדיר כ"מונופול על האלימות", הוא אינו מוטרד במיוחד מהופעתם של שחקנים אזרחיים חדשים. שיתוף פעולה טקטי עם כוח הייצוב הבינלאומי אף עשוי לשרת אותו: אחרים נושאים בנטל האזרחי, בעוד חמאס שומר על מוקדי הכוח האמיתיים. עמדה זו זוכה גם למשענת אזורית ממדינות כמו קטאר וטורקיה.

חמאס משתקם

ובתוך כל אלה חמאס גם אינו קופא על שמריו. הארגון מנצל היטב את הירידה בקשב הבינלאומי לזירה, משקם אחיזה אזרחית ומתאים מחדש את יכולותיו הצבאיות למציאות של לחימת גרילה ממושכת.

מניסיוני, כמעט תמיד מגיע רגע שבו חלון ההזדמנויות לעיצוב המציאות נסגר - ואז המציאות מתחילה להתעצב בידי אחרים. זה בדיוק הרגע שאליו מתקרבת המציאות בעזה.

כמו בכל זירה, גם כאן מהלך צבאי חייב להסתיים במהלך מדיני שמגדיר את "היום שאחרי". כאשר שלב זה נדחה או נותר עמום, הזירה מתמלאת במהירות בשחקנים אחרים.

עזה אינה מקרה מבודד. היא חלק מהשינוי הרחב המתרחש כיום במזרח התיכון - שינוי שיתעצב גם בתום המערכה מול איראן וחיזבאללה. השאלה איננה רק מי ינצח במלחמה, אלא מי יהיה זה שיעצב את המציאות שאחריה.