לא רק פתיחה מרשימה: צריך סיום מרשים למלחמה | פרשנות

ישראל היא אחת המדינות היעילות בעולם בפתיחת מלחמות ואחת המתקשות ביותר בסיומן. לישראל יש יכולת מרשימה להיכנס למערכות צבאיות, להפעיל עוצמה במהירות, להפתיע את אויביה, לתכנן מהלכים מורכבים ולהשיג הישגים מבצעיים משמעותיים. אולם שוב ושוב היא מתקשה לתכנן את ההיבטים הלא צבאיים של מלחמותיה ואת הדרך לסיומן.

בחברה הישראלית, אומת הסטארט־אפ, בולטות תכונות של חשיבה מחוץ לקופסה, נחישות ונכונות לקחת סיכונים. המערכות הצבאיות של ישראל בשנים האחרונות ממחישות את הפער בין תכונות אלו לחשיבה אסטרטגית ולתכנון ארוך טווח. שלב הכניסה הצבאית מוחץ, שלב היציאה המדינית חמוץ.

כך, במלחמת "חרבות ברזל" הגדירה ישראל היטב את מטרות הפעולה הצבאית - חיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אולם גם לאחר חודשים ארוכים של לחימה נותרה שאלת יסוד אסטרטגית ללא מענה ברור: מי ישלוט בעזה ביום שאחרי?

גם במערכה הנוכחית מול איראן התכלית הצבאית ברורה: פגיעה מתמשכת ביכולות האסטרטגיות, הצבאיות והשלטוניות של איראן. אך יעד הסיום של המערכה אינו ברור. האם מדובר בהפלת המשטר האיראני, בהסכם מדיני חדש להגבלת תוכנית הגרעין או בביסוס ההרתעה האסטרטגית?

הפער הזה אינו מקרי וקשור למבנה מערכת קבלת ההחלטות הלאומית. הגוף המקצועי המשפיע ביותר על הממשלה במשברי ביטחון הוא צה"ל, עם יכולות תכנון מתקדמות, מנגנוני מטה גדולים ומסורת מקצועית עמוקה. אך צה"ל בנוי לנצח בקרב, לא לעצב את המציאות המדינית שאחריו.

הגוף שנועד להשלים את החסר הוא המטה לביטחון לאומי. תפקידו המקורי הוא לגבש חשיבה אסטרטגית לאומית רחבה ולשלב שיקולי ביטחון, כלכלה, דיפלומטיה וחברה - בפיתוח חלופות להחלטת הדרג המדיני. לדוגמה: כיצד מתרגמים הישג צבאי להישג מדיני. אולם בפועל, מעמדו של המל"ל מוגבל. יכולות המחקר שלו מצומצמות, לעיתים המידע הדרוש לו נמצא בידי גופים אחרים, כוחו תלוי במידה רבה ברצונו של ראש הממשלה והוא מתקשה להתמודד מול המנגנון העצום של צה"ל או מול הדרג המדיני עצמו.

כך נוצר פער מבני ברור: הגוף שאמור לחשוב על סיום המלחמה הוא גם הגוף החלש ביותר במערכת קבלת ההחלטות הלאומית.

לכשל המבני מצטרף גם היבט פוליטי. אסטרטגיית יציאה ממלחמה כרוכה כמעט תמיד בפשרות ובוויתורים מדיניים, סוגיות בעלות רגישות פוליטית גבוהה במיוחד בזמן מלחמה. לכן הדרג המדיני נוטה לדחות את הדיון בשלב הסיום ולהתמקד בלחימה עצמה.

הלקח מעיראק ומאפגניסטן

ההיסטוריה הצבאית מלמדת היטב את הסכנה שבפער בין ניצחון צבאי לבין אי הצלחה אסטרטגית. בשנת 2001 באפגניסטן ובשנת 2003 בעיראק הצליחה ארה"ב בתוך שבועות להפיל צבאית את המשטרים של סדאם חוסיין והטליבאן. אך היעדר אסטרטגיית סיום ברורה למערכה הוביל לשנים ארוכות של מעורבות צבאית יקרה ומדממת, ובאפגניסטן אף לחזרת מצב הפתיחה שבו הטליבאן בשלטון. הלקח ברור: מלחמות אינן נמדדות רק ביכולת לנצח בקרב, אלא ביכולת לעצב את המציאות האסטרטגית שנוצרת לאחריו.

במערכה מול איראן ניתן כבר עתה להצביע על כמה תרחישי סיום אפשריים, בסדר יורד של האינטרס הישראלי: קריסת משטר האייתוללות; השארת המשטר תחת הסכם המגביל את תוכנית הגרעין; הפסקת אש לא מוכרזת מבלי לפתור את הבעיה האסטרטגית המרכזית; והאפשרות הגרועה ביותר לישראל - סיום חד־צדדי של המלחמה על ידי ארה"ב, בעוד ישראל נותרת במערכת התשה ממושכת מול איראן.

במערכה בעזה דחתה ישראל את הדיון האסטרטגי בסיום הלחימה עד שארה"ב נכנסה לתמונה ועיצבה אותו בהתאם לחזונה. גם במערכה מול איראן תהיה זו ארה"ב, השותפה הבכירה לקואליציית המלחמה, שתגדיר בפועל את עיתוי סיום המערכה.

האתגר האסטרטגי שנותר לישראל הוא השפעה על התקופה שלאחר המערכה, כך שתשרת את האינטרסים הלאומיים שלה. נתיב אחד לכך הוא שותפות ישראלית מרכזית בהקמת ברית הגנה אזורית של המדינות שהותקפו בידי איראן, מעין ברית נאט"ו מזרח־תיכונית שתתמקד בהגנה אזורית משותפת מפני האיום האיראני.

בזירה הלבנונית, לעומת זאת, בידי ישראל יש את כל הכלים והיכולות לעצב את המציאות המדינית שלאחר המערכה ולשפר את המצב האסטרטגי בצפון. לשם כך עליה להכפיף את המשך הפעולה הצבאית, בכל רמת עצימות, ליעד אסטרטגי ומדיני ברור.

מדינה השולחת את חייליה לקרב ודורשת מאזרחיה לשאת במחירים כלכליים וחברתיים כבדים, חייבת לדעת לא רק כיצד לפתוח במלחמה אלא גם כיצד לסיים אותה.