בצה"ל התגאו אתמול (רביעי) על שהצליחו לשבש שני שלישים מתוכנית השיגורים של חיזבאללה. המשמעות פשוטה: הארגון המוכה והחבול, זה שלכאורה כבר אינו מהווה איום על תושבי הצפון, תכנן לשגר כ-600 רקטות בזמן קצר. גם אחרי הסיכול, הצליח הארגון להוציא לפועל ירי של כ-200 רקטות. בצה"ל הודו בדיעבד: טעינו. היינו צריכים לעדכן מוקדם יותר.
ציד המשגרים והטעות מול העורף: מאחורי הקלעים של ליל הלחימה בצפון
אבל האמת היא שהטעות לא התחילה אתמול. היא התחילה בנובמבר 2024, עם הפסקת האש שנחתמה בתום מבצע חיצי הצפון. מאז, במשך שנה ושלושה חודשים, חזרו בכירי פיקוד הצפון והבטיחו תחת כל עץ רענן שלא יאפשרו לחיזבאללה להתעצם מחדש. הביטחון, כך נאמר שוב ושוב, חזר לצפון. התושבים נקראו לחזור הביתה. לצפון בטוח יותר.
"מזל שלא חזרתם"
לפני שנה קיבלנו החלטה אישית להמתין עם החזרה לצפון. רצינו לראות לאן נושבת הרוח. לא שיערנו שההחלטה הזו תתברר כנכונה בתוך חודשים ספורים בלבד. שוב הבית שלנו במטולה הפך למטרה לירי בכינון ישיר. טילי נ"ט משוגרים לעבר המושבה, כטב"מים חולפים מעל הבתים, ומספר החיילים במקום עולה על מספר התושבים. המשפט שאני שומע כמעט מדי יום הוא: "איזה מזל שלא חזרתם למטולה". לא למשפט הזה פיללתי.
ברור שהשיקול הביטחוני אינו היחיד בהחלטה אם לחזור לאצבע הגליל. יש כאן ילדים, חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה וכל אותם שיקולים שגורמים למשפחה לעזוב את הנוחות שבמרכז. אבל התנאי הראשון צריך להיות ביטחון ואמון. אמון בכך שפיקוד הצפון לא רק מגן על הבית, אלא גם משקף לתושבים את המציאות כפי שהיא.
את משבר האמון שנולד בשבעה באוקטובר, מנסים כבר שנתיים לשקם מהבור בפיקוד הצפון. מפגשים עם תושבים, שיחות פתוחות, העברת מידע. אבל התחושה שעולה מהשטח קשה. או שלא אמרו לתושבים את האמת, למרות שידעו. או שלא ידעו באמת מה קורה בדרום לבנון. שתי האפשרויות מדאיגות באותה מידה.
רגע לפני החתימה על הפסקת האש שוחחתי עם שרים בממשלה. ניסיתי לשכנע אותם להתנגד. אמרתי שאסור לעצור את המלחמה לפני השגת היעדים, ושיש לדרוש שטח מפורז שימנע ירי ישיר לעבר היישובים. הם התקפלו. גם הימנים שבהם הסבירו שההסכם טוב ועומד בתנאים.
שנה חלפה. היום כבר ברור לכולם ששטח מפורז איננו מילה גסה, ושאותה הפסקת אש הייתה טעות. חיזבאללה הצטרף ללחימה כשהתאים לו, ותושבי הצפון נותרו כלואים במעצר בית.
החשש הגדול בצפון הוא שהסיפור הזה יחזור על עצמו. שאחרי הסבב הנוכחי, הסבב הבא כבר מעבר לפינה. והחשש הזה מתעצם מול מדינה שמקצצת בתקציבי שיקום הצפון דווקא בזמן מלחמה, שלא העניקה לתושבים אפילו הטבה אחת שתפצה על הסיכון שבחיים בקו העימות. שלא חשבה איך מחזירים תושבים הביתה. ממשלה שמרבה בסיסמאות אך מתקשה להביא לכאן תעסוקה, חינוך איכותי ורפואה מתקדמת.
התושבים החדשים באצבע הגליל משקפים את המציאות הזו. רבים מהם חובשי כיפה שהגיעו מתוך ציונות. שרי הממשלה מכירים את חלקם באופן אישי. הם יכולים לשאול אותם מדוע הופתעו מרמת החינוך, כיצד גילו מהי פריפריה אמיתית, ולמה כל כך קשה להם למצוא כאן תעסוקה. וכשכבר מצאו , הם גילו שבגליל השכר נמוך בעשרות אחוזים ממרכז הארץ.
זאת לא התבכיינות. זו מציאות. בלי תעסוקה, בלי חינוך חזק ובלי מערכת בריאות ראויה גם הציונים שבאו מתוך שליחות יעזבו בסוף השנה. הבעיה של הצפון מעולם לא הייתה רק חיזבאללה. האיום האמיתי הוא שהמדינה תמשיך להתייחס לצפון כאל פריפריה שאפשר להסתדר בלעדיה ולא כאל קו הגנה. אם זה יימשך כך, יום אחד יתברר שהגבול לא התרוקן בגלל רקטות אלא בגלל הזנחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו