בין הצלחה לניצחון: השאלה שמרחפת מעל המלחמה באיראן

לאחר תשע יממות של לחימה במערכה ("שאגת הארי") הנוכחית מול איראן וכבר עכשיו ברור שמערכה זו אינה דומה לשלושת הסבבים הקודמים מול איראן ואף לא למערכה המשמעותי ביוני 25 ("עם כלביא").

איראן ניתפסה לפני כעשרה ימים בנקודת החולשה והשבריריות הגדולה ביותר מאז המהפיכה האסלאמית בסוף שנות השבעים. לאחר גל מחאה משמעותי, בתהליך התאוששות ממלחמת "עם כלביא" ומערכה שבה ארצות הברית וישראל משתפות פעולה ובאופן שיטתי פוגעות ב: סמלי שלטון, תשתית צבאית פנימית וחיצונית (מפקדות ובסיס הבסיג', משמרות המהפיכה, חיל הים ועוד), שרשרת יכולת הטילים הבליסטיים (מתעשיית הייצור ומהנדסים, מחסני אחסון ושינוע, אתרי שיגור נייחים וניידים) ותשתיות פרויקט הגרעין.

כמעט ואין מטרה מחוץ למרחב הלגיטימיות לתקיפה, ועדיין איראן עוד לא מראה סימני שבירה ופועלת מתוך אסטרטגיה שנראה כאיננה מקרית, גם אם יש כאלה שמתרגמים זאת "כטעויות":

1. ירי משמעותי בסדר גדול למדינות המפרץ ביחס לחימוש שמשוגר לעבר ישראל, למטרות אמריקניות (בסיסים ותשתיות אזרחיות - שגרירויות/קונסוליות) ולמטרות לאומיות של המדינות המארחות.
2. הרחבה אזוריות המלחמה מחוץ לגבולות המזרח התיכון - קפריסין, תורכיה, אזארבייג'ן ובתוך כך הכנסת מעגל מדינות אירופאיות למערכה: צרפת, בריטניה, יוון ועוד.

הניסיון האיראני הוא להאריך את המערכה, לייצר טריזים בקואליציה נגדם ,לסבך את המערכה עם גורמים ושחקנים נוספים ולייצר לחץ מצד מדינות המפרץ על הנשיא טראמפ על מנת לקצר את המלחמה ומבחינתם השקדת המשטר. בינתיים, לפחות לפי הצהרות טראמפ ללא הצלחה.

מה בין הצלחה לניצחון?

מנקודת מבט ישראלית, המערכה עד כה מתנהלת באופן איכותי, תיאום מעולה עם האמריקנים בהתקפה, בהגנה ובדרג המדיני. בנק המטרות מנוהל באופן שיטתי וקפדני. כניסת חיזבאללה למערכה מהווה הזדמנות מנקודת מבט ישראלית ולא משפיע ולא מסיט מהזירה העיקרית ודרכי הפעולה מול איראן.

ההישגים הצבאיים משמעותיים ומרשימים באופן השגתם: צייד משגרי הטילים, סיכול הבכירים במכת הפתיחה, פגיעה שיטתית בתשתיות הצבאיות והרשימה עוד ארוכה, בהגנה עשרת הימים האחרונים מאתגרים בעיקר את העורף האזרחי ושהייה ממושכת במרחבים המוגנים ובתדירות רבה, אך עד כה מערכות ההגנה האווירית רחוקות מאיתגור והתוצאות אף טובות ממלחמת "12 הימים" (עם כלביא). את המערכה ניתן להמשיך עוד ימים ולמצות את ההישגים הצבאיים ולהעמיקם באופן שיקשה על איראן להתאושש.

הימים האחרונים מעלים שוב את הוויכוח על נקודת הסיום והאבחנה בין "ניצחון" במלחמה לבין "הצלחה". במצב רגיל מטרות המלחמה (ואלה מתואמות באופן הדוק בין ישראל לארה"ב) משקפות את מצב הסיום והוא שיקבע בסוף את מידת "הניצחון".

אם אחת ממטרות המלחמה היא יצירת "תנאים להחלפת השלטון" ולעומת זאת מנהיגי ארה"ב וישראל מדברים על החלפת השלטון כמצב סיום המלחמה, זאת הנקודה בה ניצחון והצלחה מתחילים להיפרד.

גם אם נבחן את סוגיית הטילים הבליסטיים, האבחנה בין פגיעה משמעותית ביכולת השיגור והייצור לבין מיטוט וסיכול היכולת, זה ההבדל בין ניצחון והצלחה.

כבר למדנו בשנתיים וחצי האחרונות ובכל זירות הלחימה, מחמאס וחיזבאללה ועד איראן והחות'ים כמובן , שאין החלטיות ואין טוטאליות ויכולת שניפגעת היום מתאוששת ומשתקמת באופן מהיר, הרבה יותר מאשר מעריכים גורמי הערכה.

ובכל זאת, מה ייחשב ניצחון? רק החלפת שלטון בכזה אשר יזנח את פרויקטי ההשמדה ההמוניים (גרעין וטילים בליסטיים) ייתר את הצורך בתיחזוק קבוע (גם אם מרחק העימות יגדל, הוא לעולם יוותר כאופציה יחידה) של הפגיעה באותן תשתיות. גם אם יווצרו התנאים לערעור השלטון עד כדי החלפתו יכול לחלוף עוד זמן רב, כזה אשר לא יאפשר את הימשכות המלחמה ולכן בכל מצב שבוא יוכרז על סיום המערכה הצבאית והשלטון על כנו יתחיל מירוץ זמנים חדש בין החלפת השלטון ועד לסבב הצבאי הבא, מי ומתי יהיה כל אחד מהם ישפיע על העתיד הקרוב והרחוק - ימשיך להיות מאתגר.

תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי