"כאילו בכל רגע המלחמה תיגמר": היעד של צה"ל בשבוע השני למלחמה

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הניח אתמול (שבת) יעד שאפתני למלחמה: כניעה מוחלטת של איראן, ללא תנאי. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת מבחינת משך המלחמה והשפעתה על ישראל ומדינות האזור, ובעיקר על איראן - שתתקשה להיחלץ מהמבוך האסטרטגי שנקלעה אליו מבלי לוותר כמעט על כל עקרונותיה.

אמירתו של טראמפ גם מגובה, בינתיים לפחות, במעשים. קצב התקיפות האמריקניות באיראן עולה בהתמדה, בהתאם לקצב צבירת הכוחות באזור. אתמול דווח על הגעת מפציצים אסטרטגיים לאי דייגו גרסיה שבאוקיינוס השקט, ועל שיגורה של נושאת מטוסים נוספת, שלישית, לאזור. לצד כוח אש משמעותי, הן אמורות לסייע בהגנה על בנות בריתה של ארה"ב, וכן בשימור נתיבי השיט פתוחים - בדגש על אספקת הנפט שנפגעה קשות בשבוע הראשון של המלחמה, מה שהוביל לעלייה חדה במחירי הנפט בעולם. מבחינת טראמפ יש לכך גם חשיבות פנים־אמריקנית: שמירה על מחירי נפט סבירים תסייע לו מול הביקורת שספג בארה"ב בימי המלחמה הראשונים.

כחלק מהמאמץ הזה התמקדו האמריקנים בפגיעה בספינות איראניות ובבסיסים של הצי האיראני במפרץ הפרסי. כעת הם צפויים להגביר את קצב התקיפות גם ברחבי איראן, בעיקר כנגד יעדים של כוחות הביטחון של המשטר. הרעיון הוא לשלול יכולות מהמשטר כדי להביא לנפילתו, ולחלופין - כדי להחלישו באופן כזה שיאפשר לעם האיראני להשלים את המלאכה.

בישראל מקווים שאחד משני היעדים האלה יושג, אך נערכים גם לאפשרות שלמרות ההצהרות הלוחמניות מוושינגטון המלחמה תסתיים כאשר האייתוללות עדיין שולטים בטהרן. לכן מושקע מאמץ מבצעי־מודיעיני בשלילת כמות גדולה של יכולות מאיראן בפרק זמן קצר ככל שניתן. "אין עלינו שום מגבלת זמן, אבל אנחנו פועלים כאילו בכל רגע המלחמה תיגמר", אמר גורם בכיר.

במסגרת זאת מושקע מאמץ מיוחד בפגיעה שיטתית במערך ייצור הטילים של איראן. ישראל אמנם פגעה בו במלחמת 12 הימים ביוני האחרון, אולם האיראנים שיקמו חלק מהיכולות. שני מפעלים מרכזיים שהותקפו, בפרצ'ין ובשהרווד, שימשו לייצור חומרי נפץ ומנועים לטילים, וכן לייצור טילי שיוט.

סוגיית הטילים חרגה בשבוע הראשון של המלחמה מתחומיה של ישראל. נשיא איראן, מסעוד פזכשיאן, אמנם התנצל אתמול בפני מדינות המפרץ על שיגור הטילים לתחומן, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. אחרי שארצו שיגרה טילים וכטב"מים ל־13 מדינות שונות, הבינו רובן שלא מדובר בבעיה "ישראלית" אלא בעניין קיומי גם עבורן. זה הרקע לקביעתו של בכיר אמירותי אתמול כי כל הסכם עם טהרן חייב לכלול הגבלה על יכולתה של איראן לפתח ולהצטייד בטילים.

לצד הפגיעה במערכי הייצור, ממקד חיל האוויר את פעילותו בשלושה יעדים עיקריים נוספים: ציד משגרי טילים, פגיעה ביעדים של מנגנוני הביטחון בטהרן וחיסול בכירים. ביום חמישי האחרון כוונה תקיפה לעבר מתחם שבו שהו כמה בכירים, ביניהם ייתכן שגם מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון שחוסל. לא ברור אם חמינאי הבן שרד את המתקפה; התעלומה עשויה להיפתר כאשר תוכרז (ייתכן שכבר היום) זהותו של המנהיג העליון החדש.

מי שמנהלים כעת את העניינים בטהרן הם בעיקר שלושה: מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עלי לריג'אני (שנטען כי חמינאי מינה כ"שמרטף" למקרה שיחוסל), יו"ר הפרלמנט מוחמד כליבאף ושר החוץ עבאס עראקצ'י. השלושה מסתייעים בכמה בכירים במשמרות המהפכה שטרם חוסלו. הם משמרים בינתיים את הקו הנוקשה שאפיין את תקופת חמינאי, ולא מגלים נכונות לפשרות מרחיקות הלכת שדורש טראמפ.

המשמעות היא המשך המלחמה לתקופת זמן לא ידועה: ימים בוודאי, ואפשר שגם שבועות. בהנחה שאיראן אכן תחדל מתקיפת שכנותיה במפרץ, היא תגביר את מאמציה לפגוע בישראל. זה יחייב התאמות בעורף כדי לאפשר חזרה מסוימת לשגרה לצד שמירה על כוננות גבוהה. הסוגיה הרגישה ביותר היא החזרה ללימודים, שנדרש לתת לה פתרון על רקע ההחלטה להחזיר את המשק לפעילות חלקית. זאת תישאר הבטן הרכה של ישראל, בהיעדר הסברה לאומית מסונכרנת ומסרים אחידים מצד הממשלה.

נדרש פתרון אחר

במקביל למערכה הראשית באיראן נמשכת המערכה המשנית בלבנון. לאחר בלבול מסוים ביממות הראשונות מצליח כעת חיזבאללה לשגר יותר טילים וכטב"מים לשטח ישראל, ולשבש חלקית את שגרת החיים בצפון. הנזק שנגרם ללבנון גדול פי כמה, מה שמוביל להתגברות הזעם הפנימי כלפי חיזבאללה. שלשום הוחלט לגרש באופן תקדימי מלבנון את כל אנשי משמרות המהפכה, ובמקביל נשמעות קריאות מפורשות ליישום ההחלטה לפרק את חיזבאללה מנשקו.

חיזבאללה, שהציג עצמו תמיד כמגן לבנון, נתפס כעת כמחריב לבנון. פעילות צה"ל מבקשת להרחיב את הבקע הפנימי הזה בתקווה שיוביל לשינוי, ולכל הפחות היא שוללת מהארגון יכולות ואמצעים שיקשו עליו להשתקם. בישראל יש מי שמהרהר בגלוי גם באפשרות לנצל את המצב כדי להשתלט באופן קבוע על שטחים בדרום לבנון. הרעיון מובן - להרחיק את האיום מהצפון - אבל הניסיון המר משנות השהייה הארוכות בלבנון, שחיזבאללה קם ופרח בחסותן, מחייב מציאת פתרון אחר שבמרכזו ממשלת לבנון וצבא לבנון.

בסוף השבוע ניצלה ישראל את הכאוס ששורר בלבנון לטובת מבצע שמטרתו ניסיון לאתר את שרידיו של הנווט הנעדר רון ארד. המבצע התרכז בבית הקברות של הכפר השיעי נבי שית, שבו הוחזק ארד בטרם נעלמו עקבותיו במאי 1988. כוחות שלדג שפעלו בכפר שבו לישראל מבלי שהתעלומה נפתרה, ואחרי שפעילותם לוותה בחילופי אש כבדים שהובילו למותם ולפציעתם של עשרות לבנונים.

בעקבות זאת פרסמה רעייתו של ארד, תמי, פוסט מרגש בפייסבוק, שבו חזרה על דרישת המשפחה שלא לסכן לוחמים כדי לגלות מה קרה לו. משפחת ארד הציבה את אתוס החיים מעל לכל, כשמנגד הציבה ישראל את אתוס השבתם של מי ששיגרה לקרב. נראה ששני האתוסים האלה ימשיכו להתנגש עד לפתרון התעלומה, שמשתרעת על פני כמעט 40 שנה.

ערבוב פוליטי

סקרי הסופ"ש לא הניבו לרה"מ נתניהו את הדיבידנד הפוליטי המקווה של המערכה המוצלחת (עד כה) באיראן. נדמה שיש לכך הסבר: הישראלים ניצבים כאיש אחד מאחורי המלחמה, אבל מוכנים לקבל פחות את הערבוב הפוליטי שנעשה בחסותה.

כך, הקידום הנמשך של חוק ההשתמטות מגיוס, של חוקי המהפכה המשפטית וחוקי ההשתלטות על התקשורת, וכך גם דרישתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה מיידית לנתניהו. לישראל ולאזרחיה יש חוב עצום לנשיא האמריקני, אבל הפגיעה בריבונות ובעצמאות המדינה מתקבלות בפחות הבנה. אזרחי ישראל נדרשים ומוכנים לשלם מחיר עצום במלחמה: הם מבקשים מממשלתם להתנהג בהתאם.