בחינה של האסטרטגיה האמריקנית כלפי משטר האייתולות באיראן במרוצת השבועות האחרונים מצביעה על דפוס התנהלות דינמי, המעיד על גמישות מחשבתית ונכונות מצדו של הנשיא טראמפ להתנתק מעמדות המוצא שלו ולהתאימן לנסיבות.
כאשר החל סבב המשא ומתן האחרון בין וושינגטון לבין טהרן, העריך עדיין הבית הלבן שקיים סיכוי - ולו גם קלוש - לפריצת דרך דיפלומטית. למרות הסימנים המעידים, שהצביעו על עמדות איראניות נוקשות ודוגמטיות בכל המכלולים שעמדו על סדר היום, העניק טראמפ הזדמנות אחרונה לחמינאי ושליחיו כדי להגמיש באופן מהותי את מדיניותם. אחרי ככלות הכל, דגם המיקוח שעליו צמח היה מעוגן בראייה עניינית ועסקית של התהליך, שאמור להוביל את הצדדים להסכמות. זאת, על יסוד מאזן העוצמה שביניהם, האמור להצמיח "צופן פעולה" זהיר ומרוסן מצדו של השחקן החלש.
תפיסה רציונלית
ואכן, עצם השקתו של המיקוח בז'נבה, הגם שהייתה רווייה בספקנות לגבי סיכויי הצלחתו, שיקפה תפיסה רציונלית (אם גם אתנוצנטרית), שלפיה שיקולי התועלת - עלות של המנהיגות האיראנית יאפילו, בסופם של הדיונים, על הממד האידיאולוגי והקנאי בחשיבתה, וכך יכתיבו מדיניות רציונלית, פרגמטית ופשרנית, שבמרכזה השאיפה למזער נזקים וכך להקטין את הסכנות לעצם שרידותו של המשטר.
זאת, למרות שהנשיא היה אמור לזכור שמדיניות הסנקציות הכלכליות המקיפות המסלימות, שבה נקט (החל מ-2018) כלפי איראן בתקופת כהונתו הראשונה, לא הביאה לריכוך כלשהו בעמדותיה בסוגיית הגרעין חרף תג המחיר הגבוה שהושת עליה.
ואולם, עד מהרה התברר, שמסכת אמונות זו הייתה נטולת תוקף אוניברסלי, ושקווי המיתאר של המדיניות האיראנית היו רחוקים שנות אור מן הגישה האמריקנית המסורתית בהיותם מעגליים ומפותלים, ללא נכונות של ממש לוויתורים מהותיים בשום סוגיה. זאת, למרות שהמשטר נמצא ערב המלחמה בנקודת שפל חסרת תקדים, כשהוא מאותגר על-ידי תסיסה מבעבעת מבית וניצב בו בזמן אל מול ריכוז כוח אמריקני אדיר, שנערך לתקיפה מיידית עם קריסתו של המסלול הדיפלומטי.
קריסת המגעים
ואמנם, כאשר הובהר לקברניט האמריקני שאלה הם פני הדברים, ולא זו בלבד אלא שנציגיה של איראן במשא ומתן מתנהלים בז’נבה כאילו מאזן העוצמה נוטה לטובתם, וכי "הוויתורים" שהיו מוכנים לכאורה לעשות בזיקה לתוכנית הגרעין שלהם לא נגעו כלל בליבת הדרישות המוקדמות של הבית הלבן (שבמרכזן הסכמה איראנית לנטוש בפועל את חלום הפצצה), נפל הפור, והתפוגגה כליל תקוותו השיורית להתקדם בנתיב הדיפלומטי.
בנקודה זו התרחשה התפנית הראשונה באסטרטגיה האמריקנית, וניתן האות לפתיחתה של המערכה הצבאית מצדן של מעצמת העל האמריקנית ושל בעלת בריתה הקרובה ישראל.
בימיה הראשונים של המלחמה הוגדר בוושינגטון יעדה המרכזי כפגיעה אנושה ביכולותיה הצבאיות של טהרן ובתשתיות החיוניות שלה, לצד עקירת צמרת המנהיגות הרוחנית, המדינית והצבאית שלה (שבראשה המנהיג העליון עלי חמינאי). זאת, בתקווה שמהלומה מוחצת מצדן של שתי השותפות ל"יחסים המיוחדים" תאלץ את איראן המוכה והמרוסקת לנצור עד מהרה את האש ובפועל לחתום על הסכם כניעה ללא תנאי.
ואולם דא עקא, שלמרות ההצלחה המסחררת של היוזמה הצבאית המשולבת, התברר לנשיא עד מהרה שדפוס החשיבה והפעולה הקיצוני והנוקשה ממשיך להנחות גם עתה את מי ששרד מהמנהיגות האיראנית.
על רקע זה של נחישות איראנית להתמיד לפי שעה בלוחמה חרף המחירים העצומים שהיא גובה ממנה, ואף לתקוף שכנים וידידים במרחב כולו, ניתן להבין את התמורה השנייה, שהחלה להסתמן בעמדה האמריקנית לקראת סוף השבוע. באופן ספציפי, התבטאויותיו של טראמפ (ובמיוחד התחייבותו להיות מעורב במינוי מנהיגה העתידי של איראן) מאותתות על כך, שכוונתו כעת היא לסתום את הגולל על עידן האייתולות המדכא, הרצחני ומפיץ הטרור, ובמקומו לכונן משטר דמוקרטי ופלורליסטי לתפארת.
למרות שאין חולקים על כך שמדובר ביעד רצוי מכל בחינה אפשרית, אין להתעלם מלקחי העבר בזירה המזרח תיכונית. כך, למשל, ציפה הנשיא ג’ורג’ בוש הבן, שמיגור משטרו הרודני והאלים של סדאם חוסיין בעיראק ב-2003 על-ידי כוחות אמריקנים יביא עמו, באיבחה אחת, את בשורת הדמוקרטיה והיציבות לאחר שנים של דיכוי. ואולם התוצאה בפועל הייתה הפוכה.
בהיעדר חשיפה מוקדמת והתנסות כלשהי בתהליכים דמוקרטיים כגון השתתפות פוליטית ובחירות חופשיות, הפכה עיראק במהירות למדינה מפוררת, מפורקת וכושלת, שמרכיביה האתניים והדתיים השונים ניהלו מלחמת חורמה ביניהם.
ללמוד מהעבר
גם בלוב, על רקע מלחמת האזרחים, התערבה ארה"ב צבאית ב-2011 כחלק מקואליציה בינלאומית רחבה, שהוקמה במטרה למוטט את שלטון הטרור האלים והברוטלי של מועמר קדאפי. ואולם, כמו בעיראק, הסתיים המהלך בכישלון מהדהד של הניסיון להצעיד את המדינה המשוסעת אל מחוזות היציבות והדמוקרטיה.
נשאלת, אפוא, השאלה האם פני הדברים יהיו שונים הפעם באיראן? אחרי הכל, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה באיראן גבוה יותר מאשר בלוב ובעיראק, וגם קיימת בה חשיפה משמעותית לסממני התרבות המערבית, בעיקר בקרב הדור הצעיר העירוני (למרות מגבלות הצנזורה). מצד שני, מאחר ומשטר דמוקרטי אינו יכול לצמוח בחלל ריק יש מאין ומחייב תהליך הבשלה ממושך, הסיכוי שאיראן תאמץ לעצמה לאלתר אשיות יסוד של משטר דמוקרטי יציב בעקבות קריסת משטר האייתולות השנוא, אינו נראה מזהיר במיוחד. שכן, למרות הנתונים המעודדים, אין לשכוח שאיראן לא עברה תהליך משמעותי של סוציאליזציה והכשרה אל תוך סדר חברתי ופוליטי דמוקרטי.
למעט מאמציו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק לכונן מוסדות ותהליכים דמוקרטיים במהלך תקופת כהונתו הקצרה (ממינויו באפריל 1951 עד להדחתו באוגוסט 1953), ולמעט מהפכה חוקתית בראשית המאה ה-20 (שנמוגה בחלוף 5 שנים אל תהום הנשייה), לא התבסס השלטון באיראן על יסודות דמוקרטיים בסיסיים.
לפיכך, גם הניסיון לכונן כוח לוחם איכותי מקרב המחנה הכורדי (המפוצל לפלגים שונים) כמנוף שיסלול את הדרך למפץ המשטרי הנכסף, אינו מבטיח הצלחה, מה גם שהאינטרסים והיעדים של המיעוט הכורדי בכללותו אינם חופפים לאלה של הנשיא האמריקני.
לסיכום: הגם שלפנינו שעת כושר ייחודית כדי להביא אל קיצו משטר מרושע וזדוני, שזרע שנאה, הרס וטרור במרחב הפנימי והחיצוני (במיוחד כלפי ישראל), רצוי שלא לשקוע באשליות אודות עידן הדמוקרטיה המערבית, הממשמש ובא בואכה איראן.
זאת, כמובן, אלא אם כן יצליח רזא פהלווי לנסוק למרכז הבמה ולטרוף את כל הקלפים.