הצטרפות חיזבאללה למערכה מסיטה אמנם את הקשב הבלעדי מאיראן ומחייבת את צה''ל להקדיש מאמצים גם לזירה הצפונית, אבל יש בה גם יתרונות. מזה חודשים דוחק צה''ל בדרג המדיני לאפשר מבצע נוסף, מוגבל, בלבנון כדי לפגוע בתשתיות חיזבאללה שחלקן לא נפגעו במלחמה שהסתיימה לפני 15 חודשים וחלקן שוקמו מאז.
המהלך הזה לא התאפשר עד כה משתי סיבות עיקריות: הראשונה, הרצון להתמקד באיראן ולא לבזבז כוחות ויכולות על מטרה משנית. השניה, הרצון לתת סיכוי לממשלת לבנון ולצבא לבנון להשתלט על המדינה. העובדה שהם עשו זאת באופן חלקי בלבד, ביחד עם הצטרפות חיזבאללה למערכה הנוכחית, מייצרות את הלגיטימציה למתקפה כעת בלבנון.
חיזבאללה היה כלוא תמיד בתוך רציונל כפול. מחד, היותו פטריוט לבנוני שלתפיסתו מגן על אדמת לבנון ועל תושביה. מאידך, היותו פרוקסי איראני, שממומן באופן מלא על-ידי טהרן ולכן צריך להיות קשוב לרצונה. דורות של חוקרי מודיעין ואקדמיה התווכחו בשאלה מה יקרה אם תהיה סתירה בין שני הרציונלים האלה.
במלחמת איראן הראשונה, ביוני 2025, בחר חיזבאללה להישאר על הגדר; כעת הוא מצטרף, מה שעשוי ללמד על לחץ כבד מצד איראן ועל יכולת התנגדות פחותה מצידו של מנהיג הארגון, נעים קאסם, שרחוק מלהחזיק בעוצמות ובכריזמה של קודמו, חסן נסראללה.
חיזבאללה לוקח כאן סיכון כפול: לאבד מפקדים ותשתיות, ולהגביר את המוטיבציה הפנימית בלבנון לרסן את כוחו. אבל נראה שהחשש לאבד את פטרוניתו, איראן, מדאיג אותו יותר. מבחינת ישראל זאת הזדמנות, עם כוכבית: במלחמה כמו במלחמה אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אתה לא יודע איך אתה מסיים. על ישראל לוודא שהיא לא מסתבכת במערכה-ללא-סוף, ובעיקר לשמור על הגנה חזקה.
נזקי המלחמה הקודמת צרובים עדיין עמוק בבשרם וברכושם של תושבי הצפון – מהנפגעים, דרך מרדפי הכטב"מים, ועד לפגיעה בבתים, בתשתיות ובחקלאות.
במלחמה ההיא מיהרה המדינה לפנות את הצפון, החלטה שהתבררה כמוטעית משום שהיא הפכה את הגזרה לאיזור מלחמה "מותר" מבחינת חיזבאללה, ובעיקר משום שרבים מהתושבים שפונו לא חזרו. הטעות הזאת לא תחזור על עצמה הפעם, אבל על המדינה ללכת לקראת תושבי הצפון ולהגביר דווקא כעת את המאמצים לשיקומו – בעיקר בצד האזרחי.
לצד העיסוק בלבנון, נותר המאמץ העיקרי של צה"ל באיראן. המתקפות של היממה האחרונה נועדו לשלושה יעדים עיקריים. הראשון, לפגיעה במשגרי ומצבורי טילים, בניסיון לצמצם את הסיכון לעורף הישראלי. השני, ציד בכירים בצמרת המדינית והביטחונית באיראן. השלישי, פגיעה בתשתיות של מנגנוני הביטחון האיראנים.
האמריקנים מבצעים מאמץ משלים של פגיעה בתשתיות נוספות, בעיקר במטרה להחליש את אחיזתו של השלטון במדינה ולאפשר קרקע נוחה יותר למחאה, אם אכן תתעורר מחדש, בתקווה שהיא גם תצמיח הנהגה חדשה באיראן.
האיראנים, במה שנראה כאקט שתוכנן מראש, מנסים להפעיל לחץ על וושינגטון באמצעות פגיעה נרחבת בבני-בריתה. אתמול פגעו טילים וכטב"מים במתקנים של חברת הנפט אראמקו, מה שגרם לעליה במחירי הנפט בעולם. במקביל נפגעו שוב יעדים בדובאי ובקטאר, ושוגרו טילים לעבר הבסיס הבריטי בקפריסין. על-פניו נוחל הלחץ הזה כישלון משום שההנהגות במפרץ ובאירופה מגנות אותו, אולם סביר שמאחורי הקלעים מתבצעים גם ניסיונות להביא לסיום המלחמה.
הנשיא טראמפ, בנאומו שלשום בלילה, נשמע כמי שנחוש להשלים את המלאכה. מה שעשוי להסיט אותו מדרכו הוא לחץ פנימי בארצות-הברית, כתוצאה מריבוי נפגעים אמריקנים. בישראל מוטרדים מאפשרות כזאת, ולכן פועלים למיצוי מהיר של בנק המטרות, בתקווה להאיץ את התהליכים הפנימיים באיראן. הנחת העבודה היא שיש לכל הפחות עוד כמה ימים למלחמה, שבמהלכם יישמר הלחץ הרציף על איראן – וכעת גם בלבנון.
קשה לדעת מהי הנקודה הארכימדית שפגיעה בה תוביל לקריסת המשטר באיראן, אם בכלל יש כזאת. קיים סיכוי שאם המערכה תתארך מעבר למתוכנן עשוי טראמפ להסתפק בהסכם, וצריך לפעול לכך שיעמוד על התנאים שהגדיר ערב היציאה למלחמה – שלילת היכולת הגרעינית מאיראן לצמיתות, הגבלת ייצור טילים וצמצום הסיוע לבני חסותה במרחב – ולקוות שלאורך זמן, גם המשטר יגווע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו