ישראל וארה"ב מסונכרנות "על מלא", אך בעתיד עלולות להיתקל במחלוקת

בוושינגטון ובירושלים הציבו רף גבוה מאוד למלחמה שנפתחה הבוקר (שבת) באיראן. הוא כולל את תוכנית הגרעין, את פרויקט הטילים ואת מימון הטרור באיזור, ומעל לכל – את החלפת המשטר בטהרן.

באופן רשמי הגדרת המערכה צנועה יותר, והיא מדברת על יצירת תנאים להחלפת המשטר. זה גם עלה מפורשות מדבריו של הנשיא דונלד טראמפ, שקרא לעם האיראני לקחת את גורלו בידיו. בהיעדר פעולה יבשתית והשתלטות פיזית על מוסדות המדינה, אין לארה"ב וישראל יכולת לתפוס את השלטון בעצמן. המערכה שהן מנהלות נועדה לקחת מידי השלטון האיראני את הנכסים העיקריים שלו - בכירים, נשק, תשתיות - ובכך לנטרל את אלמנט הפחד ולעודד את האזרחים באיראן להשלים את המלאכה.

אפשר בהחלט להביע הערכה לדרך שבה המערכה מנוהלת עד כה. מהתכנון המעמיק, עד שיתוף הפעולה האינטימי עם הצבא האמריקני, מהמודיעין חסר התקדים בפעם השנייה בתוך קצת יותר מחצי שנה ועד הביצוע ללא דופי של חיל האוויר. שני הצדדים התכוננו לסיבוב הזה מאז יוני אשתקד, אבל רק אחד מהם התייצב לקרב אתמול: לו המנהיג העליון, עלי חמינאי, היה שורד את ניסיון החיסול שלו, היה עליו לשאול (שוב) איך קרה (שוב) שהכפופים לו כשלו (שוב).

הפגיעה בחמינאי היא אירוע אסטרטגי. המנהיג הוותיק, בן-טיפוחיו ויורשו של אבי המהפכה האסלאמית, האייתוללה חומייני, היה אבן שואבת שאיחדה תחתיו את כל זרועות המהפכה והרתיעה את כל יריביה. צריך לראות אם כעת, בהיעדרו, ייווצר המומנטום לשינוי המשטר, או שיורשיו - אם יש כאלה - יצליחו להמשיך ולאחוז בשלטון.

יש שלושה הבדלים עיקריים בין המערכה שנוהלה ביוני לבין המערכה הנוכחית. הראשון הוא בשותפות עם האמריקנים. אז הם נתנו אור ירוק, סייעו באלמנטים שונים בהגנה ובמודיעין וכמובן בתקיפת אתרי הגרעין, אבל גם חדלו את המערכה כשהחליטו שסיכוניה גדולים מסיכוייה. כעת הם שותפים מלאים למערכה מראשיתה, תוך חלוקת משימות מוגדרת שבה כל צד ממקסם את יכולותיו. ישראל מתמקדת בציד משגרים וטילים ובמבצעי חיסול, עקב יכולותיה הייחודיות בסגירת מעגל מודיעיני-מבצעי בזמן אמת. האמריקנים מתמקדים ביעדי תשתית, לרבות נטרול היכולות של צבא איראן.

ההבדל השני הוא בהגנה. במערכה הקודמת הצליחה איראן לשגר מטחים כבדים לישראל, שגבו מחיר יקר בנפש וברכוש. הפעם היא מתקשה לעשות זאת, תוצאה של הפגיעה הקשה שספגה בשרשרת הפיקוד ובמשגרי הטילים, וכן של השדרוגים שבוצעו במערכות ההגנה האווירית. זה עשוי עדיין להשתנות, ולכן נדרשים המשך הפעילות האווירית באתרי השיגור באיראן והקפדה על משמעת אזרחית בעורף.

ההבדל השלישי הוא במרחב. ביוני המלחמה היתה בין ישראל לאיראן, עם מעורבות אמריקנית מסוימת. הפעם איראן בחרה לערב בה מראשיתה את רוב המדינות במפרץ, כשתקפה את סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, בחריין וקטאר. רק עומאן, שתיווכה במגעים בין טהרן לוושינגטון, נותרה מחוץ לטווח, אם כי סגירת מיצרי הורמוז עשויה להשפיע גם עליה. איראן עשתה זאת במטרה להפעיל לחץ על וושינגטון באמצעות פגיעה במסחר והעלאת מחירי הנפט בעולם, אך טראמפ הבהיר מראש שהצי האיראני יהיה על הכוונת כדי למנוע ממנו להשליט טרור ימי.

להיזהר מאופוריה

טראמפ שרטט את יעדי המבצע, שהיו המשכן של הדרישות שהוצבו בפני איראן במו"מ שהתנהל בשבועות האחרונים: סגירת תוכנית הגרעין לצמיתות, הפסקת ייצור הטילים, והפסקת מימון וייצוא הטרור. היעדים האלה מסונכרנים לגמרי עם האסטרטגיה הישראלית, אם כי בין הצדדים עלולים להיווצר בקיעים במידה והמערכה לא תוביל לתוצאה המקווה בהקדם.

לישראל יש את כל הסבלנות והנכונות לנהל אותה במשך ימים ושבועות, ואף יותר, אבל ספק אם לטראמפ יש את אותו אורך רוח ונשימה - בוודאי אם טהרן תניח (והיא תניח) פיתיונות בניסיון להיחלץ מהמערכה.

בישראל הביעו שביעות רצון מהישגי המערכה עד כה. גם ההרתעה החזקה שנשמרת מול חיזבאללה, שלא נכנס למערכה, וההצטרפות החלקית בלבד של החותים, מאפשרים לישראל להתמקד בשלב הזה באיראן, אם כי דברים עשויים להשתנות בהמשך. מומלץ, לכן, להימנע מאופוריה: המערכה רק בראשיתה, ועלולה להסתבך בשלל דרכים, וממילא היא עוסקת ביעדים שלגבי חלקם (גרעין, טילים) נטען כבר ביוני שהושגו.