התושבים פוחדים; האיום ממצרים: "זה לא אירוע נקודתי וזו לא תופעה חולפת"

תושבי הדרום רגילים לשקט המדברי, למרחבים הפתוחים או לכבישים הארוכים, אבל עבור תושבי רמת הנגב השקט כבר מזמן אינו רק שלווה.

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז מתקפת 7 באוקטובר, חזר הגבול הדרומי עם מצרים להיות נקודת חיכוך יומיומית. לא חזית מלחמה רשמית, אלא מרחב אפור שמערבב פלילים, הברחות ואיומים ביטחוניים לתוך מציאות מטרידה ומתמשכת.

ערן דורון, ראש מועצת רמת הנגב, מתאר מצב שאסור לעמוד מולו בעצימת עיניים. "זה לא אירוע נקודתי וזו לא תופעה חולפת", הוא מתריע, "אנשים רואים רחפנים מעל הראש שלהם, שומעים ירי לא חוקי בלילות ומרגישים שמישהו בוחן כל הזמן את הגבול - גם מבחוץ וגם מבית. התחושה היא של חוסר שקט מתמשך, גם כשאומרים לנו שהכל בתיאום ושהצבא מודע".

ביישוב הקהילתי שלומית, שמרוחק 700 מטר מהגדר, המתח קיבל ביטוי מוחשי בשבוע שעבר. במשך ימים חנו טנדרים בצד המצרי של הגבול, ממש מעבר לגדר. מדי יום הם גורשו על ידי צה"ל והצבא המצרי, אך חזרו שוב ושוב ולא היה ברור מהי מטרתם.

עבור התושבים המראה העלה זיכרונות מ־7 באוקטובר. דורון הזדרז לכתוב מכתב תקיף לראש הממשלה. "כשאתה רואה רכב עומד על הגדר יום אחרי יום, זה אוטומטית מעורר את הטראומה של אירועי 7 באוקטובר", מסביר ראש המועצה, "וגם אם בסוף לא קרה כלום, עצם הנוכחות על הגדר היא אירוע שמטריד את מנוחת התושבים. זה מכניס אנשים לכוננות נפשית מתמשכת".

במשך שלושה ימים רצופים הוקפצו כוחות לגבול מצרים הסמוך לשלומית, בין השאר גם מסוק קרב, כדי להגיב במידת הצורך. ועדיין, מטעם לשכת ראש הממשלה טרם התקבל מענה.

"אני באמת לא מבין מה יש להם לחפש שם. זה אזור שממה, בלי סיבה אזרחית לגיטימית להתקרב לגדר. אני לא מבין מה הם עושים שם עם טנדרים, מבחינתי הם לא צריכים להיות במקום בכלל, לא מסיבה תמימה ולא מסיבה אחרת. הם לא אמורים לעמוד על הגדר ולבחון אותנו. נקודה".

מה כדאי לעשות מול האיום, לשיטתו של דורון? בראש ובראשונה, לייצר הרחקה משמעותית ומתמשכת, ולא אירועי הדיפה נקודתיים.

"לא מספיק לגרש אותם בכל יום מחדש. צריך נוכחות פיזית קבועה שתמנע מראש התקרבות לגדר. לא רק גדר ומצלמות, אלא אנשים בשטח שיכולים להגיב באופן מיידי אם מישהו מתקרב - כי ביום שמישהו יחליט להתהפך לו, לא נוכל לגלות את זה בדיעבד".

האיומים הם כאן ועכשיו

דורון מתייחס אל התוכניות לחיזוק הגבול המזרחי והמערבי, במסגרת תוכניות רב־שנתיות בתקציב של כ־5.5 מיליארד שקלים. "יש תכנון אסטרטגי, יש החלטות ממשלה, יש סכומים גדולים על הנייר. זה חשוב וזה נכון, אבל בשטח התושבים עדיין מרגישים חשופים. הכסף יעבור, אבל בינתיים האיומים הם כאן ועכשיו".

כפי שפורסם ב"ישראל היום", בשנה האחרונה ננקטו צעדים מול תופעת הרחפנים וההברחות, אך לא כאלה שהצליחו למגר אותה. בין השאר, הוכרזו אזורים סמוכים לגבול כשטחי אש, כדי לאפשר ירי במבריחים לפי הוראות פתיחה באש שונות מאלה שבשטח רגיל.

כמו כן, נעשה שימוש באמצעים טכנולוגיים ובמערכות נוספות להפלת רחפנים, והוגברה נוכחות צבאית ומשטרתית במרחב. למרות זאת, רחפנים ממשיכים להתעופף ללא הפרעה. "אם הרחפנים עדיין עוברים (את הגבול), סימן שזה לא מספיק", מודאג דורון.

הוא מבהיר כי אינו חושב שמקבלי ההחלטות אדישים. "הגיעו לפה ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון לאומי וראשי מערכת הביטחון. אני לא חושב שמישהו רוצה שזה יישאר ככה, אבל ביקור הוא לא פתרון. צריך שינוי עומק עקבי ומתמשך. לא מבצע חד־פעמי ולא פלסטר.

"הבעיה היא לא רק מי שמבריח, אלא מי שקונה את הנשק בתוך ישראל. כל עוד יש ביקוש - ההיצע ימצא דרך להגיע. לכן צריך ענישה מרתיעה, שינויי חקיקה וכלים כלכליים נגד הפשיעה. היום הפשע עדיין משתלם יותר מדי".

לצד היד הקשה, דורון מדבר על חשיבות הנוכחות האזרחית במרחב. "ראינו שכאשר פותחים את כביש 10 לתנועת אזרחים, כמות ההברחות יורדת. נוכחות אזרחית מחייבת נוכחות ביטחונית. יותר חקלאות, יותר תיירות ויותר חיים במרחב - זה האינטרס הביטחוני".

חוששים לחיים

רמת הנגב חצתה לאחרונה שיא במספר התושבים, עם קהילות שממשיכות לגדול. במועצה מספרים על חלון הזדמנויות להרחבת המגורים ללוחמי שב"ס ולאנשי כוחות הביטחון, המשרתים בבסיס צאלים, מתוך תפיסה כי חיזוק נוכחות במרחב הוא מהלך ציוני ואינטרס ביטחוני מובהק. בד בבד עם פיתוח שכונות חדשות והיצע דיור לזוגות צעירים,‏ הנגב מנסה להוכיח שאפשר לבנות חיים בקו הראשון של המפה.

המציאות השפיעה באופן ישיר גם על היחסים בין קהילות באזור. דורון מתייחס לפחד מתושבי הפזורה הבדואית ואומר בחדות: "זו לא גזענות, זו זהירות. ירי הורג, ירי פוצע. אנשים לא מפחדים מהשכנים שלהם כי הם שונאים, אלא כי הם מפחדים על החיים שלהם. כשאין חוק וסדר, וכשיש נשק לא חוקי וירי בלילות, טבעי שאנשים ייקחו צעד אחורה. זאת תגובה אנושית למציאות מסוכנת".

באותה נשימה הוא מספר על אירוע רמדאן שהתקיים השבוע במרחב, ועל סבלם של התושבים הבדואים באזור מירי בלתי פוסק ביישוביהם.

"יש תחושה שמדינת ישראל עוצמת עיניים", הוא אומר, "לא מתוך רוע, אלא מתוך עומס ומורכבות. הגבול לא יכול להרשות לעצמו שעוצמים מולו עיניים. מי שחי כאן צריך לדעת שיש מי שפותח עיניים כל הזמן".

עבור תושבי שלומית והיישובים לאורך הגבול זו לא קלישאה, אלא דרישה בסיסית לביטחון יומיומי. לא עוד ניהול משברים ולא עוד הרגעות זמניות, אלא מדיניות עקבית שמחברת ביטחון, משילות וחיים אזרחיים.