צה"ל מחפש פיתרון למשבר: קבע - עבודה שהיא שליחות, לא עבדות

למשבר הקבע בצה"ל אין פתרונות קלים, ומי שיחפש כאלה - סופו להיכשל כפי שנכשלו קודמיו. בעיות היסוד כל כך עמוקות, שהן מחייבות הסתכלות מרחיבה ורבת שנים, ובעיקר התגייסות פנים וחוץ צבאית לסוגיה שעלולה לאיים על צה"ל יותר מכל אויב חיצוני.

הקורא הממוצע עלול לתהות (ולטעות) אם לא מדובר בהפרזה, שבקצה שלה ניסיון של צה"ל לקבל תקציבים נוספים. הרי צה"ל דואג תמיד, ומזהיר תמיד, מפני כל איום וסכנה - חיצוניים ופנימיים. וגם אם יוצאים מנקודת הנחה שאשרי הדואג תמיד, קשה לחלוק על כך שלא פעם בעבר נופחו איומים, מה שגרם לאובדן אמון בצבא מצד הממשלה וגם מצד חלקים בציבור.

נטישה סיטונית של קצינים

הפעלת לחצן המצוקה כעת היא מהמוצדקות. היא דומה, אולי, למשבר הקבע שהתחולל אחרי מלחמת לבנון הראשונה, באמצע שנות ה־80. אז כהיום התמודד צה"ל עם נטישה סיטונית של קצינים (בעיקר בדרגי הביניים) והתקשה למלא את השורות. אלא שאז זה נבע מתחושה אותנטית של אובדן דרך ואובדן אמון. היום נראה ששורשי המשבר עמוקים יותר, והפתרונות סבוכים בהרבה להשגה.

בעשור הקודם התמודד צה"ל עם משבר קבע בממדים קטנים יותר, שעיקריו נבעו מחוסר אטרקטיביות תעסוקתית אל מול השוק האזרחי, ומיחס שאינו מפרגן מצד הציבור. אנשי הקבע שווקו, בעיקר בידי הממשלה (בהובלת משרד האוצר), כקליקה אינטרסנטית שמנסה לצבור הון ופנסיות על חשבון הקופה הציבורית. הדים לדיון המכוער הזה קיימים עד היום ביחס לפנסיות התקציביות, שהן תולדה של החלטות עתיקות יומין של המדינה ששונו מזמן ואינן חלות על מי שמצטרפים לצבא הקבע בשני העשורים האחרונים.

היחס אמנם השתנה במקצת מאז 7 באוקטובר, אבל הבעיות רק גדלו מאז - בעיקר כתולדה מהעומס העצום שמוטל על צה"ל, ובמרכזו על משרתי הקבע שהם עמוד השדרה של הצבא.

בעוד בעיית המילואים ניכרה לעין מהרגע הראשון, וגם טופלה (חלקית, כל עוד לא יורחב בסיס הגיוס, הנטל על אנשי המילואים ימשיך להיות עצום) - סוגיית הקבע נותרה במשך זמן רב ללא טיפול הולם, בין היתר משום שהתותחים רעמו וגם כי העיסוק בכסף אחרי מחדל כה גדול של הצבא נראה היה כלא נעים וכלא מתאים.

שחיקה שרק גברה

התוצאה היתה שהשחיקה רק גברה. אפשר להסתכל על שירות הקבע כעבודה, או כשליחות, או כעבודה שהיא שליחות, אבל לא מדובר בעבדות. ואנשי הקבע מצאו עצמם עובדים כפליים ויותר מכפי שעבדו לפני המלחמה, ללא תמורה הולמת. ולמען הסר ספק: לא המשכורת היא לב הבעיה, אלא השחיקה - בעבודה, בבית, במשפחה - וגם היחס. אף אחד לא נהנה להשתייך לגוף שנחבט בידי הממשלה, במכוון, לעיתים כחלק מאג'נדה פוליטית, ולעיתים כחלק מאג'נדה כלכלית, ולעיתים מאי־הבנת הנזק.

בהקשר הזה ראוי לייחד כמה מילים לשר הביטחון. הוא אמור להיות השכפ"צ של צה"ל. האיש שיילחם בשמו ובעבורו. ישראל כ"ץ אמנם עושה זאת בסוגיות שונות, אבל נזקו רב מתועלתו. ניסיונו להפוך את צה"ל לסניף מפלגה הוא סכנה ממשית, משום הסכנה שמדד ההצלחה בקצה לא יהיה מקצועי אלא פוליטי ואישי. זה יוביל לאחת משתי רעות - או שאנשים יתיישרו על חשבון המקצועיות, או שהם יעזבו - ואולי לשתיהן גם יחד.

הסרת הידיים הפוליטיות מצה"ל היא רק צעד בדרך לפתרון הבעיה. עיקר המסע עובר בהסתכלות ארוכת טווח, שלא מזגזגת בין תוכניות ומסלולים כפי שנעשה לא פעם בעבר. בתמצית, צה"ל צריך להציע למי שהוא רוצה אטרקטיביות מקצועית שתנאים הולמים בצידה (שכר, לימודים, דיור והטבות נוספות), יחס הולם (בתוך הצבא ומבחוץ), וסביבת עבודה ראויה.

בתוך כל אלה נדרש לייחד את אוכלוסיית המפקדים־הלוחמים שמחייבת טיפול מיוחד ותנאים עודפים, בהיותה נטולת תחליף אנושי או טכנולוגי.

אומרים שהחלק הראשון בפתרון בעיה, כל בעיה, הוא בהבנה שיש בכלל בעיה. צה"ל הבין כבר מזמן שהוא בבעיה, ועכשיו הוא גם נחוש לטפל בה. אין לו סיכוי להצליח בכך לבדו: חלק מהפתרונות מצריכים את הממשלה שתגבה אותם תקציבית וחוקית, וחלקם מצריכים גם את הציבור - שחייב להבין את מה שהיה פעם מובן מאליו, שצה"ל הוא לא מותרות: הוא מצרך קיום בסיסי.