משבר אנשי הקבע: איום ישיר על הביטחון הלאומי

"משבר אנשי הקבע בצה"ל" אינו עוד סיסמה ריקה מתוכן, אלא איום ישיר וחריף על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל - לא פחות מהאיום האיראני. טנקים ומטוסי קרב לבדם לא יכולים לנצח מלחמות, שכן ההישג המשמעותי יושג תמיד בזכות אלו שמפעילים אותם, אלו שמייצרים את המטרות, שמכווינים את כלי הטיס, שמטפלים בהם בדת"ק או בסדנה.

עמוד השדרה של הצבא הוא צבא הקבע. הוא זה שמכשיר ומפעיל את החיילים בסדיר ובמילואים, ואחראי בפועל על כל המשימות. בצה"ל של היום חסרים אנשי קבע איכותיים, קצינים ונגדים, בעיקר בדרגות סרן ורב-סרן.

מתפשרים באיוש תפקידים בכירים

המחסור נובע ממגמת עזיבה המונית שהחלה עוד לפני המלחמה ומתגברת עכשיו, כמו גם ממספר נפגעים גבוה במהלך המלחמה. הבעיה מתחדדת כיוון שבמקביל, נדרש הצבא להרחיב את שורותיו כחלק מלקחי המלחמה ולהקים יחידות חדשות.

התוצאה הישירה של כל אלו היא שהצבא נאלץ לעיתים להתפשר על איכות האנשים ועל ניסיונם של אלו שמקודמים, וזו עלולה להיות בכייה לדורות.

מנתוני צה"ל עולה כי שנת 2025 הסתיימה עם 543 קצינים בדרגת רב סרן שעזבו את השירות מיוזמתם, לעומת 550 בשנת 2024, ו-428 בשנת 2023 (שנה שבה נבלמה הפרישה מהשירות בשל המלחמה).

אלא שצה"ל נכנס למלחמה כבר מתוך משבר עמוק במערך הקבע, כאשר בשנת 2022 עזבו את צה"ל 609 קצינים בדרגת רב סרן. ב-2025 ו-2024 עזבו את הצבא בכל שנה כ-4,100 קצינים בדרגת סרן. 

בדרגות סגן אלוף מספרי העוזבים נמוכים יותר, אך בין 2023 ל-2024 חלה עליה של כ-30% בפרישות קצינים בדרגת סגן אלוף, ובין 2024 ל-2025 חלה עליה של כ-50% בפרישות קצינים בדרגת סגן אלוף.

קצינים רבים נפצעו ונגרעו

למחסור שנוצר כתוצאה מהעזיבה ההמונית והגדלת הצבא, יש להוסיף גם את היקף הנפגעים הבלתי סביר בקרב המפקדים שצעקו "אחריי" והסתערו בראש הכוח והגדילה את המחסור בכוח אדם, וכעת אינם כשירים עוד. גם המפקדים שלא נפגעו פיזית, נשחקו מאוד בשנתיים של לחימה אינטנסיבית, וכדי לתת להם את ההפוגה הנדרשת להם, צה"ל הוציא רבים מהם ללימודים, או הציב אותם בתפקידים מעט יותר מאפשרים, ולא בליבה המבצעית.

מגמת הפרישה ההולכת ומחריפה מגיעה לאחר שנים רבות שבהן צה"ל בעצמו סגר יחידות, ופיטר אלפי אנשי קבע כחלק מהלך הרוח הציבורי, ונוכח דרישות חד משמעיות של משרד האוצר לקצץ בצבא הקבע לטובת השקעת משאבים בתחומים שאינם הביטחון.

אלא שכידוע, המציאות שטפחה על פנינו ב-7.10 גרמה לצה"ל להסיט את ההגה בחדות, להקים יחידות חדשות, לפתוח יחידות שנסגרו ולעבות מערכים שהיו מדוללים. וכך, אם לפני המלחמה צה"ל עמד על קצת יותר מ-40 אלף משרתי קבע, הרי שכעת, בשלב הנוכחי של המלחמה (יש שיגידו עם תום המלחמה) עומד מספר אנשי הקבע על כ-50 אלף (חלקם קבע קצר, תוצאה ישירה של המחסור בלוחמי סדיר) - מתוכם נוספו כ-600 תקני קבע מובהק ובכיר לקצינים (בעיקר בדרגות רב סרן וסגן אלוף), וכ-500 תקני נגדים מובהקים.

פחות מועמדים לכל תפקיד

מגמת העזיבה במקביל לגידול צבא הקבע, הביא לכך שיחס המיון של צה"ל לתפקידים השונים הולך וקטן. כלומר, המבחר הולך ופוחת, ועל כל תפקיד יש פחות מתמודדים, לעיתים רק מתמודד יחיד. לא זו בלבד, אלא שכדי לכפר על הפער, קצינים מקודמים מוקדם יותר, כשהם לא בשלים לתפקידם, באופן שרק מחריף את הבעיה שכן הם נשחקים יותר וצה"ל לא מצליח לשמרם.

רק כדי לסבר את האוזן, נציין כי אם בעבר, לפני כארבע שנים, על כ-400 תפקידים בדרגת סגן אלוף התמודדו 800 קצינים, הרי שכיום על אותו מספר תפקידים, מתמודדים 500 קצינים - 1.25 מתמודדים על כל תפקיד פנוי.

גם קצינים בדרגת רב סרן מקודמים מהר יותר, וסובלים מחוסר ניסיון. כתוצאה מכך, גם אם בפועל רוב התקנים בצה"ל היום מאוישים, לא בטוח שהם מאוישים על-ידי האנשים האיכותיים, המתאימים והמנוסים ביותר.