לא צריך להיות ראש אמ"ן לשעבר כדי לחוש שמשהו קורה בחזית האיראנית. די לעקוב אחר הפער שבין ההצהרות האופטימיות שפיזר שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, בתום סבב השיחות עם השליחים האמריקנים שלשום בז'נבה, לבין הפסימיות שהשתקפה מצידו האחר של האטלנטי, כדי להקיש שהסבירות שתפרוץ מלחמה נדמית כרגע כגדולה יותר מאשר שייחתם הסכם.
אפשר להוסיף לכך את תענית השתיקה שגזרה על עצמה הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל בסוגיה האיראנית. בכירים שמרבים ללרלר בכל נושא ועניין (גם בכאלה שרחוקים מתחום עיסוקם), ממלאים לפתע פיהם מים. סביר שמדובר בהוראה מלשכת ראש הממשלה, שברצותו יודע לאכוף מרות על שריו. ייתכן שהיא נובעת מהרצון להותיר את המגרש כולו פנוי לאמריקנים מבלי להיראות כמי שמחבלים להם במאמצים או כמי שדוחקים אותם למלחמה, וייתכן שההסבר אחר.
בהיעדר תשובה מוסמכת, ובהיעדר דוברים רשמיים, נאלץ הציבור להסתמך על כאלה שיודעים. ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, מילא אתמול את הואקום הזה, כשאמר בראיון לחדשות הבוקר בקשת 12 כי "הייתי חושב פעמיים אם לטוס בסופ"ש הקרוב". מד הלחץ הציבורי הגיב בהתאם: אם ידלין אומר, כנראה שיש סיבה.
ההיערכות הישראלית למלחמה אינה סוד. היא נמשכת כבר שבועות ארוכים, בהגנה ובאם תותקף, גם בהתקפה. ראשיתה בהערכה שאיראן עשויה להקדים ולתקוף, מה שהוביל לכוננות גבוהה שנשמרת (כמעט) ברציפות. הצד ההתקפי שלה, אם להסתמך על פרסומים זרים, נוגע בצורך של ישראל להסיר תחילה את האיומים עליה.
בתקשורת האמריקנית דווח בסוף השבוע כי ישראל ביקשה, וקיבלה, אישור מוושינגטון לתקוף את מערכי הטילים של איראן במקביל לתקיפה האמריקנית.
לחץ ממנהיגים ערבים
ועדיין, דומה שגם כעת יש רק אדם אחד בעולם שיודע אם תהיה תקיפה - הנשיא טראמפ - וגם אצלו מדובר בהחלטה שיכולה להשתנות. טראמפ כבר עמד להורות על תקיפה ב-14 בינואר, כשנודעו ממדי הטבח שביצע המשטר האיראני במשתתפי המחאה. ברגע האחרון הוא שינה את דעתו, תחת לחץ של מנהיגים באיזור (בהם גם נתניהו).
אין לדעת כיצד ינהג כעת, כשכמה ממנהיגי האיזור (שאינם נתניהו) עדיין מנסים להניא אותו ממלחמה - בין היתר לנוכח חג הרמדאן שהחל הלילה, ומחשש שתתפתח מלחמה שתשפיע על ארצותיהם.
גם איראן יכולה למנוע את ההתפתחויות הצפויות אם תקבל את הדרישות האמריקניות. ספק אם תעשה זאת, משום שארצות-הברית הציבה רשימה בלתי אפשרית מבחינת טהרן - של ויתור על הנשק הגרעיני, על הטילים, על התמיכה בבני החסות באיזור וכן מתן חופש מסוים למחאה - שמשמעותה הסרת החסינות מעל שלטון האייתוללות. כמה פרשנים סבורים שזאת היתה מלכודת אמריקנית מתוכננת מראש, שנועדה להוביל לסירוב איראני (מנומס) כתשתית לתקיפה.
האינטרס הישראלי הבלתי מוסתר הוא שמלחמה נוספת מול איראן תסתיים בתוצאה חד-משמעית, כלומר בהפלת המשטר. לארצות-הברית יש די כוח באיזור כדי להוביל מהלך כזה, השאלה היא אם יש לממשל את אורך הנשימה הדרוש לכך. טראמפ כבר נכנס בשנה שעברה למהלך דומה מול החותים בתימן, ונסוג ממנו כעבור כמה שבועות כשהבין שפוטנציאל ההסתבכות גדול מהסיכוי להישג ממשי.
איראן, למרות עוצמתה, פגיעה יותר משום הכמות הגדולה של נכסים פיזיים ואישים שניתן לפגוע בהם, אבל בהיעדר נוכחות קרקעית נדרש גורם שייקח לידיו את המושכות כפי שקרה לאחר לכידתו של הנשיא מאדורו בונצואלה.
בחירת העיתוי לתקיפה תיקח בוודאי בחשבון את הכינוס הצפוי ביום שישי בוושינגטון של מועצת השלום של טראמפ. המהלך הזה אמור להיות גולת הכותרת של מדינות החוץ של הנשיא, שמתגאה כי הביא להפסקת המלחמה בעזה ולשלום במזרח התיכון. לנתניהו יש עניין שהדי ההפצצות בטהרן יגברו על נאומי השלום בוושינגטון, השאלה היא את מה יבחר טראמפ להבליט - האם יורה לתקוף בטרם הכינוס, ובעצם ישים אותו בצילה של המלחמה, או שימתין עד לסיומו ויתפנה לענייני איראן.
ממילא, סיכויי ההצלחה של התכנית השאפתנית שמציג טראמפ לעזה אינם גבוהים, על-רקע הפער בין האתגרים שהוצבו - פירוז הרצועה, פירוק חמאס מנשקו והסטתו מהשלטון, שיקום הרצועה, נסיגת צה"ל - לבין היכולת לממש אותם בפועל. נפילתו של לוחם סיירת הצנחנים, סמ"ר עפרי יפה, היתה תזכורת כואבת לכך שלמרות הדיבורים על שלום מדובר עדיין באיזור מלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו