למה לא גומרים את העבודה בלבנון

הסכמתה של ישראל להפסקת אש בלבנון בנובמבר 2024, שעה שחיזבאללה היה מוטל על הקרשים לאחר המכות שספג מידינו, הולכת ומתבררת כהחמצה בלתי נתפסת של הזדמנות פז שהיתה לנו להכריע את מי שנתפס אצלנו לאורך העשורים האחרונים כגדול אויבינו ובוודאי שהמסוכן שבהם. הפחד המשתק מפני חיזבאללה לא רק הטיל צל כבד על החיים בצפון הארץ, אלא גם מנע כזכור מישראל לפעול בראשית העשור הקודם נגד יכולות הגרעין של איראן.

אלא שברגע האמת, כשהניצחון על חיזבאללה היה בהישג יד, הפסקנו את האש ובכך הושטנו לחיזבאללה חבל הצלה שאותו הוא מיטיב לנצל בשבועות ובחודשים שחלפו מאז. מתברר שהקונספציה שהובילה אותנו אל 7 באוקטובר, ושדומה היה שהתנפצה אז ברעש גדול - קונספציה זו עודנה חיה, נושמת ובועטת. שהרי שוב אנו שומעים שחיזבאללה הוכה קשות וכיום הוא מורתע, ושוב אנו שומעים שהוא אינו מהווה עבורנו איום דוגמת זה שהיווה ערב 7 באוקטובר, ובכלל, שכדאי לנו להמתין בסבלנות עד שתחת הלחץ המופעל עליו מתוככי לבנון הוא ייכנע ויתפרק מנשקו.

אלא שמאז אותה החלטה אומללה להפסיק את האש ולא להכריע את חיזבאללה חלפו כבר שנה וחצי, ולהפתעת הכל, חיזבאללה עודנו ניצב על שתי רגליו ופועל כדי לשקם את כוחו, את מערך הפיקוד וההנהגה שלו ואת היכולות הצבאיות שנותרו לו.

מה שעוד מתברר הוא שחיזבאללה לעולם לא יתפרק מנשקו, שהרי ההפוגה והשקט שגזר על עצמו הם זמניים, וכל מטרתם היא ל"הוריד מעליו" את ישראל כדי שיוכל לפעול לשקם את כוחו. כל זאת, שעה שממשלת לבנון כהרגלה מצהירה הצהרות, אבל נמנעת מלפעול נגד הארגון, לא בדרום לבנון ובוודאי לא מצפון לליטני. במקום זאת, היא מפנה האשמות נגד ישראל כאילו בגללנו חיזבאללה אינו מתפרק מנשקו.

ישראל תוקפת אמנם כמעט מדי יום בלבנון, מזנבת בפעילי חיזבאללה, מקשה את פעולות השיקום שלו בדרום לבנון ומפעילה עליו לחץ עקיף בכך שהיא מונעת מתומכיו השיעים לחזור אל כפריהם לאורך רצועת הגבול שבין ישראל ללבנון. אבל בשורה התחתונה כלל פעולות אלו, חשובות ככל שתהיינה, נעדרות משמעות אסטרטגית ואין בהן כדי להכריע את חיזבאללה ואפילו לא לעצור את תהליך השיקום של הארגון.

מתברר, אפוא, שאסון 7 באוקטובר לא שינה דבר אצל מקבלי ההחלטות בישראל, בוודאי כשהדברים נוגעים בגבול הצפון. שהרי מתחת לעינינו הסגורות למחצה שב הארגון ובונה את יכולותיו - בדיוק, אגב, כפי שעושה חמאס בעזה, ואילו ישראל נמנעת מלפעול נגדו ומחכה "השד יודע למה".

אין להתפלא על כך שלנוכח האפשרות שהאמריקנים יתקפו באיראן והדבר יוביל להתלקחות אזורית, גובר אצלנו החשש כי חיזבאללה עשוי במקרה שכזה להצטרף למערכה נגדנו. על כך נאמר - לקרוא ולא להאמין! חיזבאללה, שאותו לכאורה היכינו והכרענו, עשוי לחדש את הלחימה נגדנו - אם כך הוא הדבר, מה לעזאזל עשינו בשנתיים האחרונות? האם בסך הכל דחינו את הקץ?

ברור כיום יותר ויותר שהמלחמה שאליה יצאנו ב־7 באוקטובר בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס לא הסתיימה, ולכל היותר אנו מצויים בה בהפוגה זמנית. כך בעזה, כך למול איראן וכך גם למול חיזבאללה בלבנון. אבל אם כך הוא הדבר, והסיבוב הבא הוא בעיקרו של דבר שאלה של זמן - האם לא נכון לקדם את פני הרעה ולהסיר את האיום בטרם יהיה מאוחר מדי? זו שאלה רלוונטית במיוחד בהקשר הלבנוני, משום שבזירה זו הנסיבות נוחות יותר לפעולה ישראלית מוחצת, ויש לנו גם לגיטימציה נרחבת לפעולה שכזו הן מצד ארה"ב והן מצד רבים בזירה הבינלאומית, ואפילו בתוככי לבנון.

אולי כדאי שמישהו שם למעלה יתעורר, ולא יגיד בעוד כמה חודשים או שנים "לא ידעתי, לא שמעתי".