שתדלנות לא תספיק: האינטרסים של ישראל דורשים עמידה תקיפה

לפי הנטען, ראש הממשלה הקדים את לוח הזמנים שלו ומיהר לוושינגטון כדי לנסות למנוע הסכם קטסטרופלי שמסתמן בין הנשיא האמריקני לבין האייתוללות באיראן. לא ברור מה המשקל של שיחה פנים אל פנים, אל מול החששות שגרמו לטראמפ למצמץ מול המפלצות שטבחו זה עתה בעשרות אלפים, ולהיכנס למו"מ - אף שהוא היה זה אשר הבטיח שוב ושוב לנרצחים כי העזרה בדרך, ובכך תרם בעקיפין למותם.

אין ספק שהתקפלות אמריקנית לכיוון הסכם גרעין בלבד, כזה שיוריד את הממשל האיראני מחבל התלייה, תהווה פגיעה בישראל ובעולם החופשי כולו. היא גם תחסל את המוניטין של הנשיא דונלד טראמפ עצמו, אבל ספק אם מה שיכריע את הכף בחדר הסגלגל יהיה דווקא הכריזמה האישית של בנימין נתניהו.

בכלל, קשה לקבל שהסיבה להקדמת הנסיעה והחזרה ממנה היא רק חשיבותו של המפגש הפרונטלי לעניין האיראני. לראש הממשלה נתניהו היתה סיבה טובה מאוד להיות בוושינגטון בסוף השבוע הבא, בואכה ועידת איפא"ק שבה חשובה הופעתו.

אבל ברור היה שהבית הלבן מתכנן לו מוקש רב־עוצמה ביום חמישי הבא בוושינגטון, בדמות כינוס הגוף המכונה מועצת השלום.

לראש ממשלת ישראל יש הרי סיבה להופיע במועצה החביבה הזו, כפי שלכבש יש סיבה להופיע לארוחה במסעדה.

הכבש ברח מהסעודה

את המראה המביך הזה ניסה נתניהו למנוע: תמונת הסעודה של הטורקים, הקטארים, המצרים ויתר שוחרי טובתנו, בבשר האינטרסים והביטחון שלנו. הרי כינוס "מועצת השלום" אמור, על פי הבית הלבן, לעסוק בגיוס תרומות לשיקום עזה - מהלך שסותר לחלוטין את ההצהרות והרצון הישראלי, כל עוד חמאס לא רוסק ופורק.

בכלל, הופעה של נתניהו במועצת הפירוק שלנו היתה ממחישה גם לקהל בוחריו את הכישלון שהם מנסים בכל כוח להדחיק - אם כי, לידיעתם, העובדה שהכבש לא הופיע להצטלם בסעודה שלו עצמו לא אומרת שלא נוגסים בבשרו.

בכל יום אנחנו מקבלים המחשות נוספות למה שהיה ברור למי שקרא, ללא משקפי הונאה עצמית, את מסמך 20 הנקודות שעליו חתם נתניהו. אחרי שהתברר ש"מועצת הטכנוקרטים" משתמשת בלוגו של הרשות הפלסטינית, ואנשיה הם שלוחי הרש"פ והפת"ח, קיבלנו את הרשות כמנהלת את מעבר רפיח. השבוע התברר עוד, לתדהמת הבייס, כי מי שנכנס לעזה מקבל חותמת של מדינת פלסטין, מה שממש לא אמור היה להפתיע לנוכח נוסח 20 הנקודות.

ואם לא די בכך, השר סמוטריץ' אמנם הבטיח לאחרונה שבעוד חודשיים מועצת השלום המדוברת תורה לנו לחסל את חמאס, אבל השבוע התחוור שגם האמריקנים - במר ייאושם מהמרקחת הבלתי אפשרית שרקחו - נוטים לקבל את הבלוף הפלסטיני להשאיר לחמאס "רק" "נשק קל": רק קלצ'ניקובים, אר.פי.ג'י ומקלעים עד טילים בינוניים, "קלים" במיוחד.

הפארסה הזו מצטרפת להכרזה השבוע על הגעת הצבא האינדונזי. צה"ל כבר מכין לו מחנה ליד רפיח, בתוך השטח שנשלט על ידינו - ואין אפילו יומרה שהוא יתעמת עם חמאס, כפי שקובעת התוכנית האמריקנית. הוא רק "ישמור על השלום", כמו יוניפי"ל בדרום לבנון, כלומר - יפרק אותנו מהיכולת לפרק את חמאס.

כך, נתניהו נמלט למעשה הערב מוושינגטון לפני שייאלץ לקחת חלק בוועידה שמקוממת את חמאס והרש"פ, שמונעת מאיתנו לפעול עצמאית מול האויב ומפרקת גם את הבטחות הניצחון של הממשלה.

איתנות במקום שתדלנות

לא פחות מדאיגים הם הסימנים המעידים בחזיתות נוספות: החיבוק המתחזק של טראמפ לארדואן וטורקיה, ובמקביל גם לסוריה שמקבלת השבוע חיזוק נוסף בדמות חתימת הסכמים עם חברת הנפט האמריקנית "שברון". הבית הלבן מתעלם מהאופי האסלאמי הקיצוני של הממשל הסורי, שלא לדבר על מעשי הטבח בעלאווים, בדרוזים ועכשיו בכורדים - שנבגדו ונזנחו על מזבח הקונספציה שבנה השליח תום ברק, בשליחות הנשיא.

אל מול כל אלו צריך היה להפגין גישה שונה מזו שמוביל ראש הממשלה, דווקא כיוון שהממשל האמריקני אוהד אותנו באופן כללי. מעבר להימנעותו הלא אלגנטית מהשתתפות בכינוס "מועצת השלום", מתמודד נתניהו עם גחמות מסוכנות של הבית הלבן רק באמצעות שתדלנות. במקום להציב גבולות במקומות הנכונים, כאשר מדובר בפגיעה באינטרסים קריטיים שלנו, יש לנו שתדלן צמרת.

ושתדלנות לא מספיקה, במיוחד מול כמה מהחזונות המאוד מסוכנים של דונלד טראמפ ובכירי היועצים היהודים שלו.