מאז פרוץ המלחמה , מעטים הנושאים שהיו שנויים במחלוקת - ומאתגרים מקצועית עבור מי שהוטל עליו או נדרש לנסות ולהגן על עמדתה של ישראל בזירה הבינלאומית - כמו סוגיית מספר ההרוגים ברצועת עזה.
במשך יותר משנתיים מתמודדת ישראל עם האשמות של ג׳נוסייד, טיהור אתני, שימוש בכוח בלתי מידתי ופשעי מלחמה, המונעות במידה רבה מטענה אחת מרכזית: מספר ההרוגים בעזה. המספר הזה, שמפורסם על ידי משרד הבריאות הנשלט בידי חמאס, מצוטט שוב ושוב על ידי ממשלות, ארגונים בינלאומיים וכלי תקשורת - לעיתים קרובות ללא הסתייגות או בחינה ביקורתית.
שנינו הקדשנו חלק ניכר מהשנתיים האחרונות לניסיון להסביר את מלחמתה של ישראל בערוצי התקשורת הבינלאומית – פיטר כקצין מילואים בדובר צה״ל ויעקב כפרשן בטחוני - לעיתים עם שאלות עוינות, שעוני אולפן מתקתקים, והידיעה שסטטיסטיקה אחת שאינה מאותגרת עלולה למוטט טיעון שלם.
נדרשנו להסביר איך צה״ל נלחם בשטח אורבני צפוף, מדוע נתוני נפגעים באזורי לחימה אינם אמינים, וכיצד גם אם המספרים של חמאס היו מדויקים - הם עדיין אינם מספרים את הסיפור האמיתי. מבחינתנו, מה כן היה הסיפור? ההטמעה המכוונת של תשתיות צבאיות בלב אזורים אזרחיים, שימוש שיטתי במגנים אנושיים, וארגון טרור שמרוויח אסטרטגית ממותם של אזרחי עזה.
מה שישראל עשתה בעזה לא היה ייחודי, הסברנו. כך, אמרנו, פועל כל צבא הנלחם באויב ברברי המתבצר בתוך אוכלוסייה אזרחית.
טענה מרכזית לאורך המלחמה הייתה כי אי אפשר גם לקבל כמובן מאליו את נתוני הנפגעים של חמאס - שכיום טוענים לכ-70 אלף הרוגים - מאחר שמעולם לא אומתו. אף כלי תקשורת רציני, אמרנו, לא היה מצטט ברצינות נתוני נפגעים שמפרסם משרד הבריאות של דאעש או אל-קאעידה. אך כאשר חמאס מפרסם מספרים - העולם מקבל אותם באופן אוטומטי.
לפני שנה וחצי אחד מאיתנו פנה לצה"ל ולמשרד החוץ בשאלה פשוטה: מהו המניין של ישראל עצמה באשר למספר ההרוגים בעזה?
התשובה הייתה פשוטה ומדהימה: איש אינו אוסף את המידע. עבור מי שנמצא בקו החזית של זירת ההסברה, זה כמו לשלוח מטוס F-35 למשימה אסטרטגית ללא פצצות.
במילים אחרות, בזמן שחמאס הציף את העולם במספרים בלתי מאומתים, ישראל לא יצרה חלופה.
הרשלנות הזו התפוצצה למרחב הציבורי לפני כמה ימים, בתדרוך של קצין בכיר מאוד לכתבים. אותו קצין שפורש משירות אמר כי ישראל "מקבלת" את נתוני הנפגעים של חמאס. הוא לא דיבר על הסתייגויות. רק שישראל מקבלת את הנתונים.
לא לקח הרבה זמן ודבריו של אותו קצין תורגמו והפכו לכלי בידי מבקריה החריפים ביותר של ישראל. בתוך שעות הוצג הדבר כהוכחה לכך שגם צה"ל עצמו מאמץ את גרסת חמאס.
קצין אחד, בין אם התכוון לכך ובין אם לאו, גרם נזק אסטרטגי אדיר למדינת ישראל. אך האמת היא שהכתובת לבעיה היתה על הקיר והיא נובעת משבר עמוק יותר.
זה שנתיים שישראל פועלת ללא ראש מערך הסברה הלאומי - הגוף שהוקם אחרי מלחמת לבנון השנייה כדי לתאם מסרים והסברה בעת משברים לאומים. התפקיד נותר ריק, ותקשורת אסטרטגית נתפסה כלוקסוס על ידי הממשלה - לא ככלי מבצעי חיוני.
התוצאה ברורה: ישראל ניהלה מלחמה רב-זירתית תוך נטישה כמעט מוחלטת של שדה הקרב התודעתי.
המדהים הוא שמשהו בסיסי כמו מענה אמין להאשמות ברצח עם ולמספרי נפגעים הוזנח לחלוטין. אם צה"ל מסוגל לאתר משגר טילים במדבר האיראני או להשיב חטוף מקבר אחים, הוא יכול גם להקים צוות בין-תחומי כדי לייצר מאגר מידע של ההרוגים עם אבחנה בין אזרחים למחבלים.
עובדה שהמדינה לא עשתה כן מדברת בעד עצמה. שום תקציב להסברה לא יכול לתקן את מה שכל דובר יודע: אמינות נבנית בזמן אמת, וכשהיא נאבדת קשה עד בלתי אפשרי להשיבה.
יש לזה שם אחד בלבד: רשלנות פושעת.
ולכן, גם אם נוח להאשים את CNN או הניו יורק טיימס באפליה, הכתובת האמיתית לבעיה נמצאת במשרד רוה״מ ובקריה. מדינה במלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לחזית הדיפלומטיה הציבורית כהערת שוליים. במאה ה-21, אמינות היא נכס אסטרטגי - וכשהיא מתבזבזת, היא הופכת לנטל לאומי.
סא״ל (במיל׳) פיטר לרנר הוא מנכ"ל האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות ולשעבר דובר צה"ל לתקשורת הבינלאומית. יעקב כץ הוא חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי, מחבר ארבע ספרים על צה״ל ועורך לשעבר של הג׳רוזלם פוסט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו