מו"מ עם איראן או עימות? הסימנים מצביעים על כיוון אחד | יואב לימור

דומה שארצות-הברית מותירה עדיין פתח מסוים למשא-ומתן עם איראן, אולם כל הסימנים מצביעים על-כך שהצדדים נערכים כעת למערכה רחבה. ניתן ללמוד זאת לא רק מריכוזי הכוחות והתרגילים האינטנסיביים, ומההסלמה המילולית, אלא גם מהידוק התיאום בין הגורמים השונים, לרבות ישראל.

בשבועות האחרונים תכפו מאוד הביקורים של בכירים אמריקנים בישראל, ושל בכירים ישראלים בוושינגטון. לכמה מהביקורים האלה ניתן פומבי: ביקורו של ראש המוסד דדי ברנע ואחריו של ראש אמ"ן אלוף שלומי בינדר בוושינגטון, וביקורו של מפקד סנטקום, אדמירל בראד קופר, בישראל. סביר להניח שהיו ביקורים נוספים בדרג המדיני והביטחוני הבכיר, שנועדו לוודא – כמאמר האמריקנים – שהצדדים נמצאים "על אותו הדף".

התיאום הישראלי-אמריקני חיוני בהגנה וגם בהתקפה. במלחמת איראן, בחודש יוני האחרון, סייעו האמריקנים להגנת ישראל באמצעות סוללות תאאד ואג'יס, וסייעו גם למתקפה של חיל האוויר. כעת נראה שבכוונת האמריקנים להוביל בעצמם את המתקפה, לפחות בשלבים הראשונים שלה, אולם ייתכן שישראל תצטרף אליה באם תותקף – גם כדי לנטרל את האיומים עליה, ובראשם הטילים הבליסטיים, וגם כדי לסייע במאמץ העיקרי, שלפי פרסומים בוושינגטון עשוי להיות המשטר האיראני עצמו.

בטהרן ערים לכך, ומדברים בשני קולות במקביל. האחד אגרסיבי מאוד, ונוקט ברטוריקה של איומים כלפי ארצות-הברית ובנות בריתה, בהן ישראל. השני מותיר פתח תמידי לחידוש המו"מ בין הצדדים. מי שמרכזת את התיווך בין הצדדים היא טורקיה – באמצעות שר החוץ שלה הקאן פידאן – שהופכת להיות שחקנית מרכזית באיזור, שזרועותיה נמתחות מאיראן, עירק וסוריה, ועד לעזה.

רשמית לפחות מסכימה איראן לקיים מו"מ רק על נושא הגרעין, בעוד ארצות-הברית דורשת לכלול בו סוגיות נוספות – מהגבלה משמעותית על ייצור הטילים, דרך הפסקת הסיוע הצבאי לבנות-חסותה של איראן באיזור (חיזבאללה, חמאס, החותים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק), ועד להתחייבות איראנית להפסיק את הדיכוי הברוטלי של המחאה.

גם בסוגית הגרעין דורשים האמריקנים יותר מכפי שאיראן מוכנה לתת, לרבות הוצאת כל האורניום המועשר לדרגה גבוהה שאיראן צברה, והפסקה מוחלטת של העשרת אורניום על אדמת איראן.
הפערים האלה מונעים בינתיים את חידוש המו"מ. אם איראן תעמוד בסירובה, יידרש הנשיא טראמפ להחליט אם הוא נכנס בכל זאת למו"מ מצומצם רק על סוגית הגרעין, או מורה על תקיפה. פרסומים שונים מצביעים על-כך שהמוכנות האמריקנית תגיע לשיא בסוף השבוע הקרוב; נראה שבאיראן מבינים זאת, ולכן גם מגבירים את התמרונים במפרץ בניסיון להציג איום נגדי על האינטרסים האמריקנים באזור.

מצב הדברים הזה נפיץ מאוד, וכל מהלך של אחד הצדדים עלול להתפרש באופן שגוי ולהוביל למיס-קלקולציה ולמלחמה. בישראל נערכים לאפשרות שאיראן תפתח במתקפת-מנע של טילים, והיערכות דומה מתקיימת בכמה ממדינות המפרץ. עם זאת, יהיה מוגזם לקשור כל אירוע באיזור למתיחות הזאת: כך, הפיצוץ אתמול באיזור בנדר עבאס בדרום איראן, שבו נהרגו 6 אזרחים איראנים, נראה כעניין פנימי ולא כחבלה מכוונת.

המאמץ האמריקני-ישראלי אמנם ממוקד כעת באיראן, אולם גם עזה תמקד תשומת לב בימים הקרובים על-רקע הפתיחה הצפויה היום של מעבר רפיח. צה"ל תקף בסוף השבוע כמה פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי בטענה להפרות של ההסכם, אולם נראה כי התקיפה היתה גם מסר ולפיו פתיחת המעבר – סממן משמעותי של ריבונות – אינה מסמלת הסכמה-בפועל של ישראל להמשך שלטון חמאס בעזה.

בפתיחת המעבר, לכשעצמה, יש סכנה מוגבלת עבור ישראל. הבעיה העיקרית עלולה להיות בקידום תהליכים אזרחיים-כלכליים בעזה, כשתהליכי הפירוז ופירוק חמאס מנשקו אינם מתקיימים במקביל. זאת במידה רבה תוצאה של היעדר העיסוק הישראלי בסוגית "היום שאחרי", וגם בהתחייבויות סרק של נתניהו ובכירי ממשלתו – למשל שמעבר רפיח לא ייפתח. עליהם לוודא כעת כי האינטרסים הישראלים אינם נזנחים לטובת הרצון האמריקני בהאצת התהליך.

ובעוד תשומת הלב הביטחונית ממוקדת באיראן ובעזה, יהיו השבוע עוד כמה עניינים בעלי השלכות ביטחוניות. האחד הוא חוק ההשתמטות מגיוס שהממשלה מקדמת, בניגוד מוחלט לאינטרס הביטחוני והלאומי. השני הוא חקירת קטארגייט שנרשמו בה התפתחויות מסוימות בימים האחרונים, כשמקביל מתקיימת חקירה נוספת שהיא בעלת עניין ציבורי, של הברחת הסחורות לעזה שבה מעורב קרוב משפחתו של ראש שב"כ דוד זיני.