איראן במלכוד - ותחשוב פעמיים לפני מתקפת פתע על ישראל | יואב לימור

ההתפתחויות המסתמנות ברצועת עזה רחוקות מלהיות ניצחון מוחלט. החטוף החלל רן גואילי טרם חזר הביתה, מעבר רפיח עומד להיפתח לתנועת פלסטינים לשני הכיוונים, חמאס שולט באופן מלא בשטח האדום בעזה, והרכב הוועדות השונות שילוו את המהלכים העתידיים ברצועה מבטיח שיהיה בהן ייצוג נכבד גם לשונאי ישראל.

ועדיין, ישראל נוהגת נכון כשהיא פוסעת יד-ביד עם האמריקנים. הגלולות שהיא נאלצת לבלוע בדרך מרות, אבל האלטרנטיבה מרה יותר: קרע מול הממשל, בעת הזאת, יהיה הרע מכל העולמות. רע ערב המתקפה הצפויה באיראן וההזדמנות הנדירה למוטט את שלטון האייתוללות, ורע בכל גזרה אפשרית אחרת - בסוריה, בלבנון, ביהודה ושומרון, וכמובן בעזה - ומן הסתם רע גם פוליטית לבנימין נתניהו.

איראן ביום שאחרי

נדרשת מידה גדושה של אופטימיות (ונאיביות) כדי להאמין שיצמח משהו טוב מהתבשיל האמריקני. סביר יותר שהוא יקדיח מתישהו, אבל בינתיים הוא על האש, וישראל נדרשת לשבח את הריחות - ואת השף - גם אם הם אינם לטעמה. לעולם החדש שטראמפ מנהל יש מחירים, וישראל לא יכולה לשלם אותם רק כשנוח לה. עליה לתעדף את האינטרסים שלה, ולפעול בהתאם.

התיעדוף הנוכחי מציב בבירור את איראן במקום הראשון. ממנה ייגזר הכל. גל השמועות הבלתי פוסק שהנה זה קורה נמשך גם בסוף השבוע, למרות שבינתיים זה לא קרה. האמריקנים צוברים כוחות, ומן הסתם גם מודיעין, וניסיון העבר מלמד שאסור לפסול את האפשרות שמאחורי הקלעים גם מתנהלים מגעים. עבור האיראנים, משא-ומתן הוא חבל ההצלה הכמעט יחידי מהתקיפה, והסרת הסנקציות היא חבל ההצלה הכמעט יחידי מהמצב הכלכלי האנוש.

צריך לקוות שאם הדברים יגיעו לשם, יעשו האמריקנים שני דברים מתבקשים. הראשון, יתחמו את השיחות בזמן כדי להימנע מהסחבת האיראנית המוכרת. השני, ידחקו את איראן לפינה - ל"הסכם החלומות", שיכלול ויתור מלא על הגרעין ועל תכנית הטילים.

טוב עושה ישראל כשהיא מתבוננת בעניינים האלה מהצד. עליה להיות מוכנה בהגנה וגם לאפשרות שתידרש התקפה, אבל כרגע הכדור לגמרי במגרש האמריקני. יש אפשרות שאיראן תקדים תקיפה למכה ותשגר טילים לעבר בנות בריתה של ארה"ב באיזור, בהן ישראל, אם כי קשה להבין מה היא תרוויח מכך. זה יחייב את האמריקנים לתקוף - ואולי אף בעוצמה רבה מכפי שהם מתכננים כעת - וזה יצרף בוודאות את ישראל למערכה, עם רצון להשלים את מה שנותר ממלחמת יוני.

אין מנוס מבדיקה נוקבת

בינתיים עוסקים גופי המודיעין ומכוני המחקר בעולם בשאלה (התיאורטית כרגע) מה יקרה ביום שאחרי באיראן. המומחים מתקשים להצביע על אדם כלשהו שירכז בידיו מספיק כוח כדי להשתלט על השלטון. רזא פהלווי, בנו של השאה, אמנם הפתיע כשרבים נענו לקריאתו ויצאו למחות, אולם ספק אם יצליח להיות יותר מדמות סמלית. המאמץ הוא לאתר גורם או גורמים מתוך המחאה, או מתוך מנגנוני הביטחון או הממשל, שיוכלו לקחת את המדינה לידיהם.

אגב, יש מי שסבורים שאיראן עשויה להתפרק לכמה מדינות, על-פי הזהות האתנית: האזרים שיחברו לאזרבייג'ן; השיעים שיחברו לעירק; הכורדים והבלוצ'ים שיקבלו אוטונומיה; והפרסים שיישארו עם איראן מוקטנת.

המתיחות הביטחונית תעסיק את ישראל גם בימים הקרובים, בהמתנה להתפתחויות באיראן, וגם בעזה. ברקע מתנהלים שני עניינים נוספים שיש להם חשיבות לאומית רבה. האחד, המאמץ לקדם את חוק ההשתמטות מגיוס, כאשר ברור מהקלטות הרבנים שנחשפו בשבוע שעבר כי מדובר בבלוף שלא יביא לגיוס של חרדים. בצה"ל משוועים ללוחמים, ומזהירים כי יידרש שוב להכביד את הנטל על משרתי המילואים, כשברקע משבר חסר תקדים גם בצבא הקבע.

העניין השני הוא קטארגייט וספיחיה השונים, בעיקר ההדלפה ל"בילד" הגרמני, שבהם מסובכים רבים ממקורביו ועובדי לשכתו של נתניהו. שנה אחרי שהפרשה הזאת נחשפה, מתברר שהיא עמוקה ומסריחה מכפי שניתן היה לשער, ואין מנוס מבדיקה מלאה, נוקבת ומהירה של כל מי ומה שהיו מעורבים בה – ובראשם נתניהו עצמו.