המקום בו הנשק קופא: המציאות של האלפיניסטים בפסגת החרמון הסורי

על פסגת החרמון, רגע לפני שמערכת חורפית אימתנית מטפסת במעלה ההר, יחידת האלפיניסטים כבר נמצאת במקומות שאליהם אף אחד אחר לא מגיע. שלג כבד, רוחות שצפויות להגיע ל-150 ואף ל-200 קמ״ש, וטמפרטורות שעם אפקט הרוח צונחות הרבה מתחת ל-30 מעלות מתחת לאפס. בזמן שכולנו נשב עם כוס תה מול התנור החם. ביחידת האלפינסטים דווקא יוצאים החוצה להתמודד עם הסערה.

"אצלנו כשיש סופה כולם מתכנסים ויוצאים החוצה", אומר רס״ן מיל’ א’, סמג״ד אלפיניסטים. "זה הזמן שמישהו יכול לנסות להגיע, הוא חושב שלא רואים אותו. אנחנו מנצלים את הסופה כדי לשמור ולהתאמן".

"מקומות שלא חלמנו שנגיע אליהם"

אם בעבר חציית הגבול בחרמון הייתה שמורה למבצעים מיוחדים, כיבוש החרמון הסורי הפך את הנוכחות הישראלית בפסגה הגבוהה לעניין בשגרה. השינוי הטריטוריאלי דרמטי: שטח הפעילות גדל פי עשרה, ומפסגת ההר ניתן לצפות בימים בהירים אל עומק לבנון וסוריה. אולם השליטה הזו מגיעה עם מחיר. השטח, שנעדר גדר גבול פיזית (שממילא הייתה מתכסה בשלג), חשוף לניסיונות חדירה ופגיעה. ארגוני הטרור אינם מסתפקים בניסיונות הברחת נשק, אלא שולחים מחבלים שהוכשרו במדינות זרות ללוחמת שלג כדי לפגוע בכוחות צה"ל.

"אנחנו פוגשים ניסיונות להגיע לשטח, ולא רק להבריח נשק אלא כדי לפגוע״, אומר רס״ן א’. ״אנחנו הרבה יותר בשטח והרבה יותר רחוק ממה שהיה קודם, מארבים, פטרולים, מקומות שלא חלמתי שנגיע אליהם".

הלחימה ב"כתר החרמון" שונה בתכלית מהמוכר בחרמון הישראלי. ההבדל אינו רק במיקום הגיאוגרפי, אלא בבדידות המזהרת. בעוד בצד הישראלי נהגי "חתולי השלג" יכולים לחבור לכוח גם בסופה קשה, במוצבים הקדמיים בסוריה הניתוק הוא מוחלט. "אנחנו מבינים שגם הנהגים המקצוענים ביותר לא יצליחו להגיע אלינו במשך ימים", מתאר הסמג"ד. "הכוח צריך להסתדר לבד עם ציוד רפואי ומנות קרב מיוחדות בחימום עצמי. כיוון שאי אפשר לסחוב כמויות מים מספקות, אנחנו מפשירים שלג לשתייה".

שמן רובים במינוס 40 מעלות

ההפרש בגובה – כ-600 מטרים מעל שיא החרמון הישראלי – מייצר אקלים אכזרי: יותר שלג, הרבה יותר רוח, ופחות חמצן. רס״ב ת’, מפקד צוות הדרכה ורחפנים, מתאר פערים קיצוניים: "כשבמצפה שלגים נמדדה רוח של 96 קמ״ש, בשיא החרמון הסורי היו 200 קמ״ש. אף אחד לא מסוגל לתפקד ברוחות כאלה. כמויות השלג שם כפולות".

התנאים הקיצוניים חייבו את היחידה ללמוד מחדש כיצד להפעיל את כלי הנשק, שנוטים לקפוא ולחדול מלתפקד. הידע הגיע הפעם מבעלי ברית רחוקים. "האמריקאים לימדו אותנו איזה שמן מתאים לנשק במינוס ארבעים מעלות כדי שלא יקפא", מגלה רס"ב ת', "בצבא הישראלי לא היה מי שילמד אותנו את זה". אפילו הבליסטיקה של הקליע משתנה בתנאים אלו, מה שמחייב הכשרה ייעודית לירי.

כתוצאה מהעומס והמורכבות, היחידה עברה שינוי ארגוני מקיף. מצבת הלוחמים גדלה, וההכשרה – שבעבר ארכה עד שש שנים – קוצרה לשני חורפים ומתחילה כיום כבר בשירות הסדיר.

גם בקור המקפיא, ההומור הצה"לי שורד. "בשבוע שעבר חייל התלונן שאין מקום במקרר לבשר וביקש שנביא עוד מקרר", מספר רס״ן א’ בחיוך. "אמרתי לו: 'אתה חדש פה. תשים את הבשר בחוץ בשלג, זה הרבה יותר קר מכל מקרר'".